פרשתנו צו היא, ו"אין צו אלא לשם זירוז" "מיד ולדורות".
שימו לב: יש צו (לשון ציווי) ויש צב (בעל חי).
אמר לי פעם חבר בהלצה: לחז"ל היה חוש הומור, אחרת איך תסביר את המשפט "אין צב אלא לשון זירוז".
הלצה נאה היא זו, אך לגופו של עניין, מה באמת רצו חז"ל ללמדנו בהגדרתם זו "צו לשון זרוז"?
אפשר לשאול זאת מכיוון אחר: מה מיוחד במצות הקרבנות, שדווקא בהן נאמר הביטוי "צו"?
רבי שמעון בר יוחאי מחדד בתורת כהנים: "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".
על פניו זה נראה עניין של כסף, ולכן נאמר כאן צו.
ננתח לעומק יותר:
יש שלוש דרכים בהם פונה הקבלה לבני ישראל.
א. "אמר לבני ישראל"
ב. "דבר אל בני ישראל"
ג. "צו את בני ישראל".
"אמר" לשון רכה, כך פונה הקב"ה לנשים "כה תאמר לבית יעקב".
"דבר" לשון קשה, כך פונה הקב"ה לגברים בדרך כלל "דבר אל בני ישראל".
מה זה "צו"?
"צו" זה ציווי, וזה מסמל קשר עמוק בין המֶצוּוֶה (האדם) למֶצַוֶה (הקב"ה).
וזה נקודה עמוקה וחשובה, הקב"ה הוא הרי אין סופי, והאדם הוא הרי כ"כ מוגבל וקטן. מה לנו הקטנים ולה' הגדול הגיבור והנורא?
אכן, מצד עצמינו אין שום מכנה משותף בין האדם לקונו, אך עובדה היא זו, הקב"ה בכבודו ובעצמו בחר בנו ורצה להתחבר אלינו, ולכן ציוה לנו מצוות, וזה מקשר אותנו אליו.
ואמנם, כל המצוות הן תחת הכותרת מצווה, מלשון צוותא וחיבור. אך מצוות אלו שתחת הכותרת "אמור" "דבר" ה' מעניק לנו בהן מרחב בחירה מסויים, הקשר תלוי במידה מסויימת בנו, משא"כ במצוות שתחת הכותרת ”צו" אותן דורש הקב"ה לעשות בלשון עמוקה ומחייבת יותר, וזה כשלעצמו מסמל את עומק הקשר בין יהודי לקב"ה.
מזה נבין עומק מעניין, חז"ל לימדונו:
"צו" מורה על (א) זירוז (ב) מיד (ג) ולדורות.
מנין הגיעו חז"ל למסקנה זו?
הזירוז נעוץ בעצם הציווי, פקודה מזרזת את הפקוד לעשות את המוטל עליו. אך "מיד" "ולדורות" מנלן?
מסביר הרבי מליובאוויטש:
כאשר יש ענין שנוגע לאדם בעצם נשמתו הוא עושה זאת ללא שיהוי, מיד. כאשר הענין נוגע לאדם בעומק נפשו, הוא יעשה אותו תמיד, לדורות.
ואם הקב"ה החליט לצוות אותנו, בני ישראל, הוא החליט שאנו חשובים לפניו ולכן אני ראויים לקיים מצותיו, כך יהיה - מיד. כן יקום - לדורות.
וזה מה שמייחד את עבודת הקרבנות, לוקחים כסף שעמלנו עליו (בכסף טמון כל מרץ האדם עמלו וזיעתו) ממירים אותו לבהמה, ומקריבים על גבי המזבח, זה כאילו אני (עמלי וזיעתי) מוקרב (קרבן) לפני ה'.
זאת למה? כי ה' חפץ בי - בנו. כמו אבינו יצחק שעלה על גבי המזבח, כאשר יצחק צוחק שש ושמח להיות קרבן של ה'.
אבינו יצחק הוא זה שאכל קרבן פסח, כך מסביר לנו רש"י בפרשת תולדות "וועדה לי מטעמים כאשר אהבתי" מטעמים שתיים כנגד פסח וכנגד חגיגה.
יהי רצון שנזכה להקריב בשנה זו קרבן פסח, להקריב ולהתקרב לאבינו שבשמים. מיד ולדורות.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, ז"ל.
לתגובות והארות: misraeli770@gmail.com