1:
״וידבר ה׳ אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה..״
מבהיר הקב״ה לכל עם ישראל שהמשכן שהם עומדים לבנות הוא גם בשבילו וגם בשבילם שנאמר: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״.
דבר זה לא יקרה אם לא יתרום כל אחד ואחד מעם ישראל כפי יכולתו.
מצווה זו שונה משאר המצוות כיון שהיא מורכבת מ״חובה״ ו״רשות״.
חובה על הציבור בכללותו למנות גזברים שיהיו אחראים לאסוף את התרומות שהן לא חובה על היחיד אלא רשות, כל אחד כפי נדיבותו.
התורה מונה חמישה עשר דברים שרק מהם יבנו את המשכן: ״זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועיזים ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים ועצי שיטים שמן למאור בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן״.
לכאורה קשה, מדוע התורה כותבת את ״אבני השוהם והמילואים״ בסוף הרשימה, האם הם לא יותר חשובים מ״עורות תחשים ועצי שיטים״, מ״שמן״ ו״בשמים״?
הרי היה ראוי לכתוב אותם מייד אחרי ה״זהב כסף ונחושת״?
שמעתי שני תירוצים על שאלה זו.
מי שהביאו את ״אבני השהם והמילואים״, היו נשיאי השבטים שבחרו לחכות ולראות קודם מה יתנו כולם, רק אז ישלימו הם במקרה וישאר משהו להשלים.
בגלל שמלכתחילה לא התנדבו הנשיאים כמו כולם והשאירו את תרומתם כברירת מחדל, נכתבו תרומותיהם אחרונות.
עוד סיבה, כתוב ש״אבני השהם והמלואים״ נפלו מהשמים כמתנה, ביחד עם ה״מן״.
כשאספו עם ישראל את ה״מן״ אספו איתו גם אבנים טובות, ודוקא אותם בחרו הנשיאים לתרום.
כל עם ישראל טרח ועמל על התרומה שתרמו, אך הנשיאים תרמו משהו שלא עמלו עליו ולכן תרומתם נחשבת פחות חשובה.
מזה נבין שחשיבות התרומה היא ברצון להיות הראשון שתורם, לא לחכות לסוף ולנסות להתחמק.
נבין גם שיש חשיבות לעמול ולהתאמץ כדי לתרום ולא לעשות את זה כדרך אגב וללא מאמץ.
הכי חשוב, אם נרצה את הקב״ה איתנו, בתוכנו, עלינו לעזור ולתת מעצמנו כמה שיותר לטובת כלל ישראל.
2:
״משנכנס אדר מרבין בשמחה״.
ראש חודש אדר הוא הזדמנות טובה לנסות לברר איך משיגים ״שמחה״ ומה הם הדברים שמרחיקים אותה מעלינו.
הספר ״מכתב מאליהו״ של הרב דסלר פותח בנסיון להבין מיהו השמח באמת והיכן טמון העושר האמיתי.
נתחיל מהעשיר, האם הוא באמת שמח? האם הוא חי בשלווה? התשובה היא שלא, כמה שאדם יותר עשיר ובעל יותר נכסים, יש לו יותר דאגות ופחות זמן מיותר כמו שאמרו חכמינו ״מרבה נכסים מרבה דאגה״.
נעבור לעני, האם הוא יכול להיות באמת שמח? האם יכול לחיות בשלווה? והתשובה היא שלא.
העני תמיד יהיה מוטרד שמא לא יצליח לפרנס את משפחתו.
האמת היא שאושר לא קשור בכלל לעושר אלא תלוי בדברים אחרים.
ישנה עוד נקודה שחשוב לשים לב אליה.
כל התינוקות נולדים שמחים ומאושרים, שנותיהם הראשונות עוברות תמיד בחיוך ושמחה אלא אם כן משהו מכאיב להם פיזית, או כשהם רעבים, רק אז הם בוכים, זו דרכם היחידה להעיר את תשומת לב הוריהם שהם זקוקים להם.
אז מה מתקלקל בדרך? איפה נמצאת הצומת הקריטית?
מסביר הרב דסלר שיש שלושה דברים שגורמים לאיבוד השמחה ומי שיש לו אפילו אחד מהם, לעולם לא יהיה שמח ואלו הן: הקנאה התאווה והכבוד וכדברי חז״ל שהם אלו שמוציאים את האדם מהעולם.
מי שיש לו אחד מהם תמיד יהיה תלוי במשהו או במישהו אחר, אדם כזה לא יהיה אדון לעצמו אלא יותר כמו עבד שתלוי באחרים.
אדם שיש בו את מידת הקנאה, אושרו יהיה תלוי תמיד באנשים אחרים, אדם קנאי הוא אדם שזקוק לאחרים כדי להגדיר את מצבו, סוג של עבד.
אדם שרודף אחרי כבוד, עם הזמן יגיע למצב שמה שמגדיר אותו זה מה שאחרים חושבים עליו או כמות הכבוד שמקבל מהם, כיבדו אותו - הוא שמח, לא כיבדו - עצוב.
הנה עוד סוג של עבד שתלוי באחרים כדי להגדיר את אושרו.
כמובן שגם אדם שחייו תלויים בתאווה מסוימת ורק אם יקבל אותה יצליח לשמוח, אין לנו עבד גדול מזה.
אם כן, כמה שנעבוד יותר על מידות אלו ותלותנו בהן, כמה שנצליח להעלים אותן מחיינו, כך נחזור להיות משוחררים ושמחים באמת.
בברכת שבת שלום וחודש טוב ושמח
עמירן דביר (דבורקין) הלוי