בפרשת תצווה, מצווה הקב"ה את בני ישראל להביא שמן זית זך להדלקת המנורה, וכן ליצור אותה מגוש זהב אחד, אשר מתפצל לשבעה קנים.
חז"ל מסבירים כי קני המנורה מסמלים את השוני והגיוון שבעם ישראל, אך גם את האחדות שביניהם. המנורה, שהייתה עשויה כמקשה אחת, מלמדת אותנו כי למרות ההבדלים בינינו – אנו חלק משלמות אחת, ורק כאשר אנו פועלים יחד, נוכל להאיר את העולם.
בניגוד למזבח הקטורת, שבו האש בערה ללא הפסקה, את המנורה היה על אהרון הכהן להדליק מחדש מדי יום. הוא היה ממלא את נרותיה בשמן, מחליף פתילות ומצית את האש מחדש – מסר עמוק לכך שהחיבור בין בני האדם אינו מובן מאליו ודורש התחדשות וטיפוח מתמידים.
ממש כפי שהמנורה הודלקה בכל יום מחדש, כך גם הקשרים שבין אדם לחברו דורשים תחזוקה, תשומת לב ורצון אמיתי להאיר זה לזה. לכן, המנורה אינה רק כלי מקודש – היא סמל לאחדות, להמשכיות ולאחריות ההדדית בעם ישראל, עם שנבחר להאיר את העולם באור של צדק, חכמה ואהבה.