הם מגינים על "זכויות האדם" במסירות-נפש של ממש.
הם יוצאים מגדרם להגן על כל מי 'שנברא בצלם'.
רוממות ה'הומניות' בגרונם. הם המה "אנשי השלום". האומנם?
*
הוא עשה מעשה גבורה עצום. הוא הרג נשיא שבט מישראל, יחד עם בתו של אחד ממלכי מדין. ובמעשה זה הוא השיב את חמתו של הקב"ה מעל בני ישראל.
פנחס.
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.
והוא אף קיבל שכר על מעשהו - לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
אותה "ברית שלום" שקיבל פנחס משמעותה – כפירושו של רש"י - "שתהא לו לברית שלום, כאדם המחזיק טובה וחינות למי שעושה עמו טובה, אף כאן פירש לו הקב"ה שלומותיו".
ואותה הברית תהיה לו ולזרעו אחריו "ברית כהונת עולם", וכפי שרש"י מבאר שכאן נתכהן פנחס (וזרעו אחריו).
שכרו של פנחס מעלה תהיה-רבתי, וכדלהלן.
מקובלנו, כי בתורה, משולם השכר או העונש לכל מעשה, ב"מידה כנגד מידה". ובמידה שאדם מודד – בה מודדין לו, (ראה סוטה ח ע"ב). ולכן, שמשון שהלך אחר עיניו ונתן עיניו בדלילה ("כי ישרה היא בעיני" - שופטים יד, ג) נקרו פלשתים את עיניו (סוטה ט ע"ב, וע"ש דוגמאות נוספות. כמובן, שחטאיו של שמשון צריכים להילמד בהתאם לקומתו הרוחנית הגבוהה של מנהיג ישראל זה, ואכמ"ל בזה). וכך גם בשכר, אם למשל, מדד האדם ונתן צדקה לעני מלוא חפניו, מודד הקב"ה בחופניו ונותן לו שכרו, (סנהדרין ק ע"א). ועוד.
כך, שהשכר או העונש אמור לשקף ולחפוף למעשהו של האיש.
אלא, שלאור הדברים מתעוררת לה מאליה השאלה אודות שכרו של פנחס. פנחס, הלא עשה מעשה גבורה וקנאות. מעשה עיזוז וגבורה. הוא הגן בחירוף נפש על קודשי ישראל. מכוח קנאת ה' הוא התעורר לעשות את מעשהו - תוך סיכון עצמי גבוה (כמפורש בחז"ל, ראה סנהדרין פב ע"ב, ועוד) - ולכפר על בני ישראל, כפי שמפורש בפסוק. ולכאורה, השכר שניתן לו אינו חופף כלל וכלל למעשהו, השכר של "ברית שלום" מתאים יותר למעשה ששורשו במידת ה"חסד" - מעשה של 'שלום', ולא למעשה ששורשו לכאורה במידת ה"גבורה" כמעשהו של פנחס?
פנחס היה לכאורה צריך לקבל אות ועיטור-רוחני שידגיש יותר את הפן "הקנאי" וה'גיבורי' של מעשהו. למשל - עיטור גבורה של "גיבור ישראל" ב'מערכות הקדושה', וכדו'. "ברית שלום", לכאורה, אינה רלוונטית למעשהו.
*
חז"ל מתארים (במס' סנהדרין פב ע"א וע"ב, ודבריהם הובאו בקצרה ברש"י סו"פ בלק) את השתלשלות מעשה זמרי בן סלוא. הם מספרים, כי זמרי הביא את אותה המדינית (כזבי בת צור) אל משה והוא שואל אותו: "בן עמרם (-עצם הפניה למשה כבר נעשתה בצורה לא מכובדת), מדינית זו, אסורה או מותרת, ואם תאמר אסורה, בת יתרו (אשתך - ציפורה, שגם היא הייתה מדינית) מי התירה לך"?
ההבדל בין ציפורה אשת משה לכזבי בת צור, ברור מאליו. משום שמשה נשא את ציפורה לפני מתן תורה, ובשעת מתן תורה היא התגיירה יחד עם כל עם ישראל שבאו אז בברית ה'. לעומת כזבי שהייתה גויה גמורה, ובוודאי שהיא הייתה אסורה לאחר מתן תורה, (רש"י סנהדרין שם).
זמרי בן סלוא הכאיב מאוד למשה בדבריו ובמעשהו שלאחר מכן.
אולם "באותה שעה נתעלמה ממנו (ממשה) ההלכה", אותה הלכה שמתייחסת למעשהו של זמרי בן סלוא.
וכך, עמדו עם ישראל כולם וגעו בבכיה. וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, (כה, ו).
העם כולו בכה, על חילול הקודש - חילול קדושת ישראל, וחילול כבודו של משה רבינו.
בא פנחס וראה - וַיַּרְא פִּינְחָס, "ראה מעשה ונזכר הלכה". פנחס נזכר באותה ההלכה שקובעת את דינו של זמרי בן סלוא, והוא ניגש למשה על מנת לשאול אותו, האם אכן לנהוג כך. משה השיב לו כי "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא" – קורא האיגרת יהיה השליח לבצע את הכתוב בה. ופנחס אכן ביצע, והציל את עם ישראל במעשהו, כאמור.
פנחס ראה את העם במצב של חוסר אונים, וסערת רגשות.
שוו בנפשכם, נשיא בישראל שמתנהג בצורה כזו, לעיני כול, ותוך זלזול מופגן במנהיגם של ישראל – משה רבינו. הלב כואב ושותת דם. אולם פנחס לא מתבצר רק בכאב, פנחס מבצע "ניתוח מעקפים", הוא עוקף את הרגש הזועק, וטורח לגלות את דבר ה' - את ההלכה הייחודית למקרה זה. את המעשה אשר יש לעשות בשעה זו.
בשעה שכולם בוכים, יודע פנחס "להשליט את המוח על הלב", ולעשות את הנדרש על פי תורה. (פיסקאות מסוימות במאמר הם מדבריו של הרה"ג המופלא ר' מרדכי נויגרשל שליט"א.)
*
פנחס היה "איש השלום". הוא נכדו של אהרן הכהן שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", [וכפי שמפרש רש"י בתחילת הפרשה, שלכן ייחסה התורה את פנחס אחר אהרן. עי' בדבריו, ודו"ק.]
אלא שפנחס מלמדינו כיצד נוהג איש השלום האמיתי.
שלום, אין פירושו מורך-לב. שלום, גם אין פירושו יחס הוגן וסלחני לחוטאים ולפושעים.
התנהגות כזו אינה מעידה על 'שלום'. היא מעידה על חולשה, ועל 'חוט-שדרה ערכי' רעוע.
שלום אמיתי, פירושו, ניתוב הרגשות לפי רצון התורה, לפי ציוויו של בורא-עולם. כך, שמצד אחד "איש השלום" מרבה שלום בעולם. הוא משכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, ומרבה טוב בעולם, אולם מצד שני הוא גם יודע לאחוז בחרב כשצריך, ללא מורא, וללא "גמגומים" כלשהם.
כי בשעה שבורא-עולם מצווה להוציא את החרב מנדנה, אזי זוהי פעולת ה"שלום" הגדולה ביותר.
כי השלום החשוב ביותר - השלום שצריך לבוא בראש ובראשונה - הוא השלום בין ישראל לאביהם שבשמים.
שלום שמביא שלימות.
*
פנחס מלמדנו את היכולת המופלאה של השליטה ברגשות (כי, כאמור, הוא יודע להתעלות מעל הכאב, ולעשות את המעשה שצריך להעשות באותה שעה). והוא מיישם את ה"שלום" האמיתי כשהוא מתבצע על פי ציווייה של התורה.
וכך מלמדים אותנו חכמינו (במדרש רבה קהלת, פרשה ז פסוק טז): אמר ריש לקיש כל מי שנעשה רחמן על אכזרים נעשה אכזר על רחמנים.
חז"ל מביאים שם דוגמה משאול המלך, שחמל על צאנו של עמלק בטיעון של "אדם חטא, בהמה מה חטאה?" ויצאה בת קול ואמרה לו "אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך", ומאידך, הוא הרג את אנשי נוב עיר הכהנים. [כמובן, שגם ענינו של שאול צריך להילמד בהתאם לקומותו הרוחנית הגבוהה כמלך בישראל, ואכמ"ל.]
אמרה עמוקה זו איננה קללה או עונש, והיא אף איננה פתגם, אלא מאמר חז"ל הקובע אמת יסודית בכוחות הנפש של האדם.
חז"ל מורים לנו, כי אנו אמורים לכווננן את רגשותינו בהתאם לצו התורה. אם אדם מרחם במקום שהתורה אמרה להתאכזר, ונוהג לפי נטיית לבו, לא ירחק היום ונטיית לבו תכוונו לדברים איומים ונוראים, וגם על כך הוא ימצא צידוקים מוסריים. משום שאצל אדם זה ה"מצפן המוסרי-ערכי", אינו נובע ממקור אלוקי עליון, אלא מנטיותיו האישיות והרגשיות, וממילא הוא עלול חלילה להידרדר למחוזות קשים של אכזריות, כשהדבר ייראה לו. אצל אדם כזה, המערכת מעוותת.
דוגמת אלה האומרים: 'אני נותן צדקה ועושה חסד, לא בגלל צווי הבורא, אלא בגלל שיש לי לב טוב'. ואין הם שמים אל לבם שבכך הם מצדיקים את אכזריותם של כל הסדיסטים למיניהם, שכן אם הסיבה היחידה להיטיב הינה 'לב טוב', הרי מאותה סיבה עצמה חברך ירע, שכן מה הוא אשם שאין לו 'לב טוב'. ואדרבה, בדיוק כשם שלבך הטוב מכוון אותך להיטיב ואתה נהנה מזה, כך לבו המכונה רע מכוונו לעשות להפך והוא נהנה מזה... ומה תאמר, שעליו לשנות את לבו, מדוע שהוא ישנה את ליבו ולא השני?
על כרחינו, רואים אנו שיש צורך במכוון עליון שילמדנו טוב ורע מהו. על מי לחמול ועל מי לא.
וכשם שמי שרואה נחש מתקרב לילד ישן ומתמלא רחמים על ...הנחש, ודאי יחשב לאכזרי, כך כל מי שלא מכוון את לבו לפי הכוונת התורה.
וכבר אמר ראש ישיבת סלבודקא הגאון ר' משה מרדכי אפשטיין זצ"ל, שבהיותו בגרמניה ראה אדם נושק לכלבו, או אז הוא הגיב ואמר: כאן יזבחו אנשים ה"י. שאלוהו, זאת מניין לך, והוא השיב כי זה פסוק מפורש: "זובחי אדם - עגלים ישקון" (הושע יג, ב).
כלומר, כשהמערכת מעוותת אצל האדם, הרי העיוות מתגלה בכל פינה ומקום. [וכפי שאכן ידוע כי בגרמניה, באותם הימים, היו קיימים ארגונים רבים שלחמו ב'צער בעלי חיים', ומהצד השני הם ביצעו את הזוועות האיומות ביותר.]
*
ולנגד עיננו אנו רואים, כיצד כל אותם ארגונים למיניהם, דואגים היטב לשלומם של הגרועים שבאויבינו, בעוד שביחס לאחיהם-בשרם, קיים ניכור מוחלט.
הם יהיו הראשונים לזעוק מרה נגד כל פעולה שלא נראית מוסרית דיה בעיניהם, למרות שמדובר בפעולות בטחוניות הכרחיות. הם יחרפו ויגדפו את מי שמוסרים את נפשם למען החיים כאן. אולם לא תצא מפיהם מילת גינוי כלשהי, ביחס לאותם אויבים. רק 'אנחנו' לא מספיק הומניים ומוסריים.
חז"ל כבר הגדירו את המחלה הזו לפני אלפי שנים. כל מי שנעשה רחמן על אכזרים נעשה אכזר על רחמנים.
*
פנחס הוא הוא – להבדיל - הדוגמה ל'איש השלום' האמיתי.
הוא זה שיודע לכוון את רגשותיו על פי התורה, והוא זה שזכאי לאותה "ברית שלום".
כי כך נראה שלום אמיתי. שלום שיודע להשלים את הבריאה על פי רצון בוראה.
שלום אמיתי הוא נחלתם של אלה שיודעים לכוון את רגשותיהם על פי התורה, של מי שיודעים "להתנטרל" משיקולים זרים, ולהתנהג על פי דרכה של תורה.
ככל החזיון הזה יש ללמוד מדבריו הנפלאים והנוקבים של הרש"ר הירש לפרשתנו: "′הנני נותן את לו את בריתי שלום′. הגשמת ההרמוניה העליונה של השלום נמסרה כאן מידי ה′ דוקא לאותה רוח ולאותה פעילות, שחדלי מעש, חסרי מחשבה ושכחי חובה, המתעטפים באיצטלה של "רודפי שלום", אוהבים לקרוא לה "הפרעה לשלום" ומגנים אותה בשל כך.
"שלום" הוא נכס יקר, ואדם חייב להקריב לו הכל - את כל זכויותיו ואת כל נכסיו. אך לעולם אל יקריב לו את זכויותיהם של אחרים, ולעולם אל יקריב לו את זכויות הטוב והאמת האלוקית. שלום אמת בין הבריות תלוי בשלום כולם עם ה′. מי שמעז להיאבק עם אויבי הטוב והאמת האלוקית, הרי בעצם מאבקו זה, הוא מלוחמי ברית השלום בארץ.
מי שכובש את פניו בקרקע למען השלום המדומה עם הבריות, ומניח להם לעורר מדנים עם ה′, הרי בעצם אהבת השלום שלו הוא נעשה חבר לאויבי ברית השלום בארץ.
לא אדישות ההמונים, אף לא דמעת הכאב, שניגרה בחוסר מעש בפתח המשכן, אלא מעשהו האמיץ של פנחס, הוא שהציל את העם והשיב לו את השלום עם ה′ ותורתו. ועל ידי כך החזיר על כנו את היסוד לשלום אמת". ועיין עוד בדבריו הנפלאים.
*
שלום שמביא שלימות.
שבת שלום!
ליצירת קשר עם הרב, ולהזמנת שיעורים והרצאות (בתשלום), במגוון נושאים בהלכה ובאגדה, ניתן לפנות לשלמה בכתובת דוא"ל:shlomo4567@gmail.com
הצגת כל התגובות