והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נידה חטאת היא (במדבר יט' ט')
התורה מורה כי חלק מטהרת הנטמא למת צריכה להיות הזאה ממי הנידה שהם מי מעיין המעורבים עם אפר פרה אדומה. רש"י על התורה מפרש שהמים הללו נקראים מי נידה כי לשון נידה מורה על זריקה כמו שנאמר "וידו אבן בי "(איכה ג' נג').
מצוות שריפת הפרה
החינוך במצוה שצז' מביא ששריפת הפרה היא מצווה בפני עצמה כי נצטוו בני ישראל לשרוף פרה אדומה להיות אפרה מוכן למי שיצטרך אליה שנאמר "דבר אל בני ישראל ויקחו אילך פרה אדמה" ובהמשך כותבת התורה "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת" ומאחר ופרה אדומה היא מצווה המוטלת על כלל ישראל ויש לה שם של קרבן חטאת לכן הפרה נקנית מכספי תרומת הלשכה כדין כל קורבן ציבור וכן פסק הרמב"ם בהלכ' פרה אדומה פ"א הלכ' א' ובפ"ד משקלים.
עירוב האפר וקידוש המים
הרמב"ם בפרק ו' מהלכ' פרה הלכ' א' כותב כי קידוש המים והחלת שם מי נידה עליהם נעשה על ידי נתינת אפר הפרה על המים שנמצאים בתוך הכלי ורק לאחר ניתנת האפר על המים התערובת החדשה מקבלת חלות דין ושם של מי נידה.
המקור לדין עירוב האפר הוא מדרשת הגמרא תמורה יב: את הפסוק "ונתן עליו וכו' " שלאחר נתינת האפר במים יש דין לערבב את האפר במים ומבאר רש"י שבמעשה הערוב צריך להעלות את המים שמתחת לאפר למעלה.
וכתב החזון איש בפרה סי' יב' שערוב האפר במים לא צריך להיות בכל המים שבכלי אלא די שהמערב יעלה חלק מהמים שבכלי אל מעל האפר.
והוכיח דין זה גם מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות פרה פ"ו מ"ג דכתב הרמב"ם שאם יש כלי גדול המלא במים ובתוכו נמצא 'טפי' שהוא כלי קטן עם פיה צרה המוציאה טיפה אחר טיפה מספיק לתת אפר בכלי הגדול ובכך מתקדשים גם המים שבכלי הקטן למרות שכאשר הטפי מלא במים האפר לא יכול להיכנס לתוכו. וממילא מוכח שהאפר מקדש את המים למרות שאינו מעורב בכל המים
עפ"ז מבאר החזון איש את דברי המשנה בפרה פ"ה מ"ח שאם היו שני כלים נקובים וביניהם פתח בגודל של שפופרת הנוד מספיק לתת אפר בכלי הראשון והמים שבכלי השני מתקדשים גם כן וההסבר הוא שמאחר ולא צריך עירוב האפר בכל המים מספיק לערב אפר ולקדש את המים שבכלי הראשון וממילא החיבור בין הכלים יגרום שגם המים בכלי השני יתקדשו.
דין המים לפני עירוב האפר
כתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכ' פרה אדומה הלכ א'- ג' ובפרק ח' הלכ' א' שלפני נתינת אפר הפרה במים יש למים דין מי חטאת ודין זה גורם שאם הממלא את המים או הנושא את המים עשה מלאכה נוספת בעת המילוי או בזמן הנשיאה ואפילו אם רק הורה הוראה או דן דין הרי המים נפסלים ואסור לקדשם ולתת עליהם את אפר הפרה אבל לאחר נתינת האפר במים חל עליהם שם מי נידה ואינם נפסלים בעשיית מלאכה.
הרמב"ם בהלכ' פרה פרק י' הלכה ב' כתב שיכול אדם למלא מים ולהניחם אצלו בלא קידוש כל זמן שירצה והקשה וכתב הראב"ד שנכון ואפשר להניח את המים ימים רבים בלא נתינת אפר וקידוש המים אבל חייב הוא לשומרם ולא להסיח דעתו מהם
והקשה הכסף משנה כיצד ייתכן לשמור את המים ימים רבים בלא היסח הדעת מן המים והרי דבר ברור כי ביום מן הימים מחשבתו תהיה טרודה בדבר אחר.
ומתרץ המנחת חינוך במצוה שצט' אות ג' שהרמב"ם והראב"ד חולקים מתי חל פסול היסח הדעת במים.
הראב"ד סובר שכאשר אדם עושה מלאכה אחרת בזמן מילוי המים או בעת נשיאתם ושמירתם בהכרח שהוא קצת מסיח דעתו מן המים והסחת הדעת היא הפוסלת את המים כפי שכתב הראב"ד בהשגות פ"ז פרה ה"ג שהמים אינם נפסלים משום מלאכה אלא בגלל שהסיח דעתו מהם דאין אדם יכול לכוין דעתו לשני דברים.
אבל הרמב"ם סובר שהעושה מלאכה בגוף המים הרי הם נפסלים בגלל עצם עשיית המלאכה גם אם לא הסיח דעתו כי זוהי גזירת הכתוב שמלאכה בגוף המים פוסלת
וכל פסול היסח הדעת יהיה רק כאשר מתעסק במים קצת ולא עשה בהם מלאכה גמורה כגון ששקל את המים במשקל כפי שפסק הרמב"ם בהלכ' פרה פ"ה הלכ' ה' שהשוקל מי חטאת (מים שנשאבו לשם מי נידה אך טרם ניתן בהם האפר- ע"פ הסבר חלק מהמפרשים בשיטת הרמב"ם) אם הסיח דעתו מהם נפסלו ואם לאו כשרין.
וממילא מובן מדוע כתב הרמב"ם שמותר להניח את המים ימים רבים וההסבר הוא כי מאחר ומניח את המים למשמרת ואין עושה בהם כל מלאכה אז אין בהם פסול של היסח הדעת מאחר ואינו עושה בהם מלאכה.
סיכום
כדי שהמים יטהרו בהזאה מטומאת מת צריך לקדש אותם ולתת בהם אפר פרה אדומה. אחרי נתינת האפר במים צריך לערב את המים עם האפר אך לא צריך שהאפר יהיה מעורב בכל המים.
לפני נתינת האפר במים יש למים דין מי חטאת וכך גם הבין החינוך בשיטת הרמב"ם.
בעת מילוי המים או נשיאתם הרי הם נפסלים אם עשה מלאכה אחרת.
נחלקו הרמב"ם והראב"ד בסיבת הפסול לראב"ד עשיית מלאכה אחרת גורמת להיסח הדעת מן המים ולרמב"ם עצם עשיית המלאכה היא הפוסלת וזוהי גזירת הכתוב.
על פי הבנת המנחת חינוך גם הרמב"ם סובר שיש פסול היסח הדעת במים ופסול זה הוא דווקא בזמן שעוסק במים עצמם וכגון השוקל את המים או המפשיל את המים לאחוריו ואינו שומרם דיים ומאחר ועוסק במים עצמם יש בהם פסול של היסח הדעת.