אין לי אמון באף אחד! גם מי שאומר את זה, אל תיקחו אותו ברצינות.
מי שבאמת איבד את האמון בחברה האנושית, נמצא במקום מסוגר. הוא פאראנואיד. רדוף. שונא את כולם וכל שאר תופעות הלוואי המתבקשות ...
כולנו מבססים את הקשרים שלנו על אמון בסיסי!.
הרי לא נתחיל לחשוב שכל מי שאנו פוגשים הוא רמאי. למה שהוא ישקר לנו?
אולי הוא ´עבד´ עלינו?
סיפר הרב שוואב זצ"ל: לפני שנים הייתי בלונדון. באותה תקופה, פגשתי את רבי אלחנן וסרמן (צדיק שנספה בשואה). יום אחד הלכנו יחד וטיילנו בדרכנו. והנה זיהינו שטעינו. נראה היה כי מסתבכים אנו במשעולי הדרך – ולאן נפנה?
התבוננו סביבנו וראינו, כה וכה והבינו כי לאן שנבחר ללכת כנראה נמשיך להסתבך. הדרכים סבוכות, והמקום אינו מוכר לנו כלל.
חלף שם איש לא מוכר, ואף קצת מוזר. ניגש הרב שוואב ושאל אותו: איך יוצאים מכאן?
האיש הסביר לו בפירוט איך לשוב אל הדרך המובילה ליעדם.
בעודם הולכים, התבונן הרב וסרמן בידידו ושאל אותו: וכי מאין לך לדעת שאכן, האיש הזה הוא דובר אמת? הרי איננו מכירים אותו כלל. ואין אנו ידועים האם באמת הראה לנו את הדרך הנכונה או לא?. ואיך זה, בכל זאת שמענו לדבריו וסמכנו עליו, ואף האמנו לו כאילו הוא ישר ונאמן?
נבהל הרב שוואב, אולי באמת אסור להאמין לאף אחד?!.
מיד הניח הרב וסרמן יד על כתפו: רק רציתי לבאר לך מהותו של אמון בסיסי. לא כל זר הוא בהכרח נוכל. ובאמת ניתן לשאול ולסמוך על דברים הנאמרים בפשטות.
האמון הזה שממלא את לב כולנו הוא מאותו רגע שאלוקים נתגלה בהר סיני, והופעה זו ממלאת את העולם כולו באור אמונה. מני אז, באופן טבעי – קיימת אצל כל אחד ואחד אמונה. כל אחד מוכרח להאמין במשהו.
בורא עולם העניק את המתנה הזו
האמונה היא האוויר שלנו, היא החיות. אנחנו נושמים אותה.
היא הפכה תכונת בסיס לאנוש. זו הסיבה שאף אחד לא מבכר לחיות במדבר. בוודאי שיש גם אכזבות. יש אנשים שרוחשים שנאה ומתפרנסים ממזימות שפלות. ולמרות הכל, העולם נשאר ´מאמין´.
זו אחת המתנות הגדולות של מתן תורה לכל העולם. כולם הקשיבו. וכולם הרוויחו. עוף לא פרח. שור לא געה. וההפנמה הזו נתנה לנו את המרחב המוגן לחיים בריאים.
העם היהודי, הקשיב ביתר שאת. הוא התכונן לרגע הזה. הוא ספר את הימים. הוא גם קיבל את הדברים אחרת. שמע יותר ממה ששמעו אחרים: אנכי ד´ – לא יהיה לך...
לא רק אמון. אלא גם אמונה. התחברות לבורא יתברך.
וראה זה פלא, ככל שאדם מאמין יותר, הוא צריך לדרוש מעצמו את המעשים היפים יותר, הסלחניים יותר. את ה´לא תיקום ולא תיטור´ ואת ה´לא תשנא´ ואת ה´כבד את אביך..´
יופי התקופה
התקופה שבין פסח לחג השבועות היא התקופה שלפני ´מתן תורה´.
-זה הזמן שלנו להתחבר לכוח האמונה. יש בתקופה הזו אנרגיה מיוחדת להטענה בתחושת האמון.
הסדנה הזו מתחילה ממש ברגע זה. לא הכל כמו שרצינו? גם זו לטובה. לא השגנו מה שחיפשנו? ברור שזה משמים. נשברה הכוס? נופצה הצלחת? מזל טוב! יוצאים לקניות? ד´ יעזור שנצליח.
כך נושמים אנו את אויר הפסגות ומלמדים את עצמנו להקשיב לאמונה ההיא אשר נחרתה באושיות התבל: אנכי ד´.