פרשת תצווה: קחו כּוֹסִית כדי להגיע לכָּתִית

(צילום: שאטרסטוק)

"הזית הזה", מלמדים אותנו חז"ל, "כשכותשים אותו יוצא שמנו". ועל זה אמרה התורה: "כתית למאור", לכתות את הזית, "הדק היטב היטב הדק, עד שיצא "שמן זית זך", ומזה יפיקו אור למנורת המקדש.

משה התקשה בעשיית המנורה, עד שאמר לו הקב"ה: השלך את כיכר הזהב לאש, ויצאה מנורת זהב (ללא מגע יד אדם).

תמיהה רבתית תמהו המפרשים: מה היה כ"כ קשה בעשיית המנורה? ובפרט, כפי שלימדונו חז"ל, שהקב"ה הראה למשה את כל כלי המשכן בהר סיני, אז למה "נתקשה בה משה"?

תירוצים שונים נאמרו בענין, רש"י לדוגמא מייחס קושי רב לעשיית המנורה מגוש אחד של כיכר זהב, ע"י התכה בלבד וללא הדבקות.

והנה הסברו של הרבי מליובאוויטש לפי דרך החסידות:
המנורה "עדות היא לבאי עולם שהשיכנה שורה בישראל", היתכן כדבר הזה? זהב גשמי יהיה מקור האורה, בו תשרה השכינה, וממנו תתפשט הלאה. היתכן?!

בזה התקשה משה, והקב"ה השיב לו:

אם יקח האדם זהב, ויזרוק אותו לאש. דהיינו: יתן צדקה בהתלהבות קדושה, המנורה תיעשה ממילא. אמת, אמנם האדם מוגבל, יש דברים שהוא לא יכול לעשות בכוחות עצמו, אך אם רק יעשה את המאמץ הקטן שלו, בהתלהבות "אש דקדושה", הקב"ה ידאג לכל השאר.

זהו כל מטרת המנורה, להגיע ל"אש" - "חיות הקודש ברעש גדול".

נקודה זו רואים כבר ב"שמן זית זך" של המנורה.

אם נשאל כל בר דעת: למה צריך שמן במנורה? הוא יענה בפשטות: בלי שמן לא יהיה אור, תכלית ה"שמן זית זך" היא "להעלות נר תמיד" "שתהא שלהבת עולה מאליה" שיהיה אור.

לפי זה שתי שאלות:
1. למה צריך לקחת את השמן אל משה ("ויקחו אליך"), הרי אהרן הוא הכהן המדליק את המנורה, הוא זה הצריך את השמן?
2. ‏למה כתוב בתורה "כתית למאור", הרי מטרתנו היא להשיג אור ולפי זה היה צריך לכתוב "שמן זית זך כתית - להאיר"?

אלא מבאר הרבי בדרך החסידות:

יש "אור" ויש "מאור" (מקור האור). ישנה הארה אלוקית ויש הקב"ה בכבודו ובעצמו. מטרתינו עלי אדמות לדבוק בעצמותו ומהותו ית' שגבוה למעלה מעלה מן האור. האור אמנם חשוב, אך הוא רק היחצנות של העצם עצמו.

מטרתינו בדרך התורה והמצוה, לא רק לקיים מצוות, אלא לקיים מצוות מתוך "להט אלוקי". משימתנו לחוש את נפשנו האלוקית, ומתוך דביקות עילאית לעשות מצוות, עד כדי מסירות נפש.

זה קשה.

כדי להצליח בכל זאת עלינו לייצר "שמן זית זך", כיצד? "הזית הזה כשכותשים אותו יוצא שמנו" הקב"ה כתש את הזיתים (עם ישראל) בגלות קשה ארוכה ומפרכת, וזו הוליד לנו "שמן משחת קודש" דביקות מוחלטת באלוקים חיים - מסירות נפש.

מסירות נפש, אין פירושה בהכרח לקפוץ לאש. לא ולא. אמנם גם מסירות נפש בפועל ממש של מליוני יהודים היו לנו במשך שנות הגלות ש"מתו ונעקדו" באופנים שונים ומשונים "על קידוש ה'" ר"ל, אך עיקר הענין של מסירות נפש זה "לחיות על קידוש ה'".

מסירות נפש יכולה להתבטא למשל בלהט אלוקי שמוביל אותי "להתגבר כארי בבוקר" לקום לעבודת הבורא. מסירות נפש יכולה להיות "הוי עז כנמר שלא ליבוש מן המלעיגים עלי בעניני תורה ומצוות". מסירות נפש יכולה להיות הנחת תפילין (מצוה די שגרתית) מתוך התלהבות.

כדי להגיע ל"שמן" צריך "כתית".

במשך השנים ה"כתית" היה בצורת "גלות" (רציחות, פוגרומים, עלילות דם וכו' וכו') וזו כתשה אותנו בהחלט.

היום, מבאר הרבי, לא צריך סבל ויסורים כדי להגיע ל"כתית". אם יהודי יתבונן כדרוש בעצם עובדת היותו בגלות, זה יוביל אותו לזעקת מרירות כזו, היהודי יהיה מרוסק ("כתית") כולו מעצם היותו בגלות, זהו "כתית" (ממשלת ישראל מספקת לנו הרבה סיבות טובות להבין את גודל הגלות הטרגדיה והסכנה בה אנו נמצאים).

מה"כתית" הזה, מתחילים לפעול בעניני הפצת התורה באופן של מסירות נפש.

ועוד והוא העיקר: כדי להגיע ל"ברען" והתלהטות כזו בכוח הנפש האלוקית, צריך להידבק במשה רבינו, גואלן של ישראל, (שהשבוע - ז' אדר - חל יום הולדתו). לכן כתבה התורה "ויקחו אליך", וע"י שיקחו התרומות "שמן למאור" למשה יתחזקו בהתקשרות לצדיק הדור, זה יוסיף אומץ בעבודת ה', בבחינת "למאור" שיגיעו לדיבקות מוחלטת בעצם ומקור האור, עצמות אור אין סוף.

ולסיום בקינוח:
ואפרופו חודש אדר ש"מרבים בשמחה":

שמעתי מהרב יחזקאל סופר, ע"י "כּוֹסִית" (לחיים) אפשר להגיע ל"כָּתִית" (בעגה האשכנזית שניהם נשמעים אותו דבר).

לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.

לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com