כך מתחילה פרשת ויקהל:
"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה', כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת".
בפסוק הראשון נאמר "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם", ונשאלת השאלה: מהם הדברים? בפשוטו של מקרא לא נאמר כאן לעשות משהו מסויים, ואדרבה, הציווי כאן הוא לא לעשות מלאכה בשבת. ומהם הדברים שצריך לעשות?
נשים לב שהפסוק כאן אומר "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה (התי"ו צרוי"ה) מְלָאכָה", ולכאורה היה מתאים לכתוב "שֵׁשֶׁת יָמִים תּעָשֶׂה (התי"ו פתוחה) מְלָאכָה".
אלא - מבאר הרבי מליובאוויטש - הקב"ה רוצה שהמלאכה שאנו עושים לא תעסיק אותנו באופן מלא, עלינו לזכור שהיא רק השתדלות ותו לא. כאשר אדם ניגש לעסקו בהבנה שה' הוא הזן ומפרנס וכל שעליו לעשות זה אך השתדלות אז התעסקותו תהיה בבחינת מלאכה הנעשית כלאחר יד.
ואלו הם "הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם", עלינו לעבוד ששה ימים בשבוע, אך בה בשעה עלינו לזכור שלא אנחנו המפרנסים את עצמנו בבחינת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא פעולתנו היא רק השתדלות ו"הוא (ה') הנותן לך כוח לעשות חיל".
כאשר נקיים את חלקו הראשון של הפסוק, דהיינו שמלאכתנו תֵּעָשֶׂה בהנחה זו. אז נזכה לקיום חלקו השני של הפסוק שהשבת תהיה "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'".
מהי הכפילות "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'"?
מבאר בעל התניא:
שבת היא בחינת התרוממות העולמות, כאותו אדם שהולך ופועל ועושה ומוציא אנרגיות ובערב הוא שבת לביתו ונח, אז הכוחות חוזרים אל שורשם. כך העולמות הם האנרגיות היוצאות מדבר ה' כמ"ש "הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד".
אך שתי בחינות יש בשבת, "שבת" ו"שבתון".
"שבת" היא התעלות והתרוממות אלוקית הנופלת על האדם מלמעלה, הקב"ה "שבת וינפש" והוא מביא הרגשה אלוקית זו לכל העולם הרגשה זו איננה מוגבלת כיון שהיא מגיעה מכוחו של הבורא הבלתי מוגבל.
"שבתון" היא התעלות והתרוממות שהאדם מקדש עצמו מלמטה, התקדשות האדם מלמטה היא מוגבלת לפי ערכו של האדם (שבת'ון היא שבת בתוספת ון המסמל על הקטת הדבר כמו לדוגמא: ספר - ספר'ון). התקדשות והתרוממות זו יכולה וצריכה להיות אף בימות החול, באמצעות עבודת התפילה. התפילה היא בחינת השבת שבכל יום ויום.
ובכן, בהגיע שבת קודש העולמות חוזרות לשורשם האלוקי, אז יש לנו הזדמנות לחוש אלוקות וקדושה.
אך כדי שנחוש אלוקות זו, עלינו לזכור במשך ימות השבוע שה' הוא בורא העולם ומנהיגו. עלינו להתאמץ בעבודת התפילה ולהתבונן שהקב"ה הוא הזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים. כך, כשאנו חדורים בהכרה זו, אז בהגיע השבת יתחברו להם שתי השבתות הקטנה "שבתון" והגדולה "שבת".
בסגנון אחר אומר בעל התניא:
ה"שבתון" שהאדם מקדש עצמו מלמטה, זהו בחינת הכלים הקדושים שהאדם עושה במשך ימות השבוע כדי לקבל את הקדושה מלמעלה, ובשבת קודש הקב"ה שופך עלינו קדושה מלמעה. ככל שנגדיל את כלי הקדושה, דהיינו, ככל שנתבונן יותר שהקב"ה הוא הוא המנהל את עולמו ונדבק בו ונתפלל אליו ונכיר את גדולתו, כך נוכל לקבל יותר שפע אלוקי בשבת קודש.
(לפי זה מבאר בעל התניא שאלה מעניינת נוספת: בפרשת תרומה תצוה כי תשא ה' צוה על מלאכת המשכן למשה. בפרשת ויקהל משה מצוה לישראל וישראל בונים בפועל.
אך ישנו דבר פלא:
בפרשת תרומה תצוה כי תשא הסדר הוא שה' מצוה קודם על כלי המשכן, לאחמ"כ על יריעות המשכן, ולבסוף על השבת.
אך בפרשת ויקהל הסדר הוא להיפך בדיוק, משה מצוה קודם כל על השבת, ולאחמ"כ על יריעות המשכן, ורק לבסוף על כלי המשכן.
מאי האי? למה שינה משה מהסדר שה' ציוהו?
יעויין רש"י בפרשתנו הסבר ע"פ פשט. ויעויין בתו"א להרב בעל התניא שמבאר בעמקות ע"פ הדברים הנ"ל)
ונסיים בפנינה מתוך ביאורו של בעל התניא:
בנוסח התפלה של שבת קודש אומרים "אשר קידשנו במצוותיו ורצה בנו, ושבת. קודשו באהבה וברצון הנחילנו".
מדייק בעל התניא: "ורצה בנו" אם נתבונן בכל הנ"ל ונתכונן לשבת כנדרש, או אז הרצון של ה' יהיה בנו בתוכנו.
ומן הראוי לחבר זאת לפרשת פיקודי "חזק":
פרשת פיקודי היא בעצם סיכום כל המלאכה שנעשתה ע"י בנ"י "כאשר צוה ה' את משה", אם נעשה ככל הדברים הרי הובטחנו שתהיה הצלחה אלוקית וכפי שהיה במשכן "ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן".
ומשכך נוכל להתקדם לכל המסעות והעליות בעבודת ה' כפי שמסיימת התורה את ספר הגאולה:
"כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם".
שבת שלום
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, הריני כפרת משכבו.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com