פתיחה
בפרשת השבוע מצווה התורה, שכל זכר מבן עשרים שנה ומעלה ישתתף בנתינת מחצית השקל תרומה לה'. כפי שכותבת הגמרא בברכות, בניגוד לשאר התפילות שמטרתן לעורר רחמים, תפילת מוסף נאמרה כנגד קרבן המוסף. בעקבות כך טען בשערי דעה (א, יז), שאין להעלות חזן בתפילה זו מי שקטן מגיל עשרים, שהרי הוא לא משתתף בנתינת המעות ואין לו חלק בקרבן.
הציץ אליעזר (יא, א) חלק וכתב, שאין מניעה להעלות שליח ציבור קטן מבן עשרים, וכפי שמשמע מלשון השולחן ערוך (נג, יג) שכתב שגדול מבן שלוש עשרה יכול לעלות חזן, ולא חילק בין התפילות. את דברי שערי דעה דחה שאין הכוונה שקטן מבן עשרים לא חייב במחצית השקל, הוא אמנם חייב, אלא שלא כופים אותו להביא - ועל כן ברור שהוא יכול להתפלל מוסף, ובלשונו:
''מכל האמור ומבורר מצאנו בעזרת ה' יישוב מרווח למנהג להוריד לתפלת המוספים ש"ץ פחות מבן עשרים שנה, וכאשר נפסק גם בסתמא בסימן נ"ג, דבן י"ג המבין מה שאומר אף על פי שאין קולו נעים קודם לעם הארץ אפילו זקן וקולו נעים והעם חפצים בו, באין רמז של חילוק בזה בין תפילה לתפילה. והנח להם לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן.''
בנוסף לציווי על נתינת מחצית השקל, מספרת התורה על חטא העגל והרוקדים סביבו. אין ספק שקיים איסור לרקוד במעורב גברים ונשים ממספר טעמים, אלא שדנו הפוסקים בשאלה האם מותר לשבת במעורב בחתונות וכדומה. בכך נעסוק השבוע וכן בהלכות מחיצה ונראה את מחלוקת הפוסקים, כיצד צריכה להיות המחיצה ומה מטרתה.
מקור הדין
האם חובה לשים מחיצה באירועים? דנו המפרשים בשאלה זו בעקבות הגמרא במסכת סוכה. המשנה בסוכה (ה, ב) כותבת, שבשמחת בית השואבה תיקנו תיקון גדול, והגמרא מבארת (נא ע''ב) שאותו תיקון גדול היה הפרדה בין הנשים לגברים. הסיבה שהתירו לשנות ממבנה בית המקדש היה, שכך למדו מהפסוק בזכריה 'וספדו משפחות בית דוד לבד ונשיהם לבד'.
היכן יש צורך
כפי שעולה ממקורות רבים בגמרא, לא רק בזמן שמחת בית השואבה הגיעו נשים למקדש. הגמרא בתחילת מסכת חגיגה (ג ע''א) מספרת שהנשים היו באות למעמד הקהל 'כדי לקבל שכר על השמיעה', וממילא יש לשאול מדוע דווקא בזמן בית השואבה היה צורך בתיקון הגדול של ההפרדה, ולא בשאר ימות השנה? נחלקו בכך האחרונים:
א. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או''ח א, לט) למד מכך שהגמרא מדגישה שהתיקון נעשה דווקא בשמחת בית השואבה, שחובת המחיצה בין הגברים לנשים נוהגת רק במקום המקדש, בית הכנסת או קיבוץ לרבים, משום מורא מקדש וכדומה, אבל בשאר מקומות פרטיים כגון חתונות - אין חובה לעשות מחיצה, וכן פסק הרב הנקין (בני בנים א, לה).
כדי לחזק את דבריו הביא בתשובה נוספת (שם א, מא) ראייה מדברי הגמרא במסכת פסחים (פו ע''א) הכותבת, שאם הכלה בושה לאכול בפני משפחתה החדשה, היא יכולה להסב את פניה. והרי, אין פסח שלא היו מנויים עליו כמה וכמה משפחות, שהרי מספיק לאכול כזית בשר ממנו כדי לצאת ידי חובה, ובלשונו:
''ובמקום קיבוץ לדברי הרשות ואף בחתונות, מסופקני אם יש האיסור זה באופן שליכא (= שאין) חשש יחוד, ויותר נוטה שליכא לאיסור זה דהא אשכחן באכילת הפסח שהיו אוכלין האנשים והנשים בבית אחד, והיו שם כמה משפחות שאין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה כדאיתא (= כפי שמובא) בפסחים[1].''
ב. הבית שמואל (אבה''ע סב, יא) חלוק על דברי הרב משה פיינשטיין וכתב, שאסור לגברים ונשים לשבת ללא מחיצה גם בחתונה, וכן פסק בקיצור שולחן ערוך (קמט, א). בטעם הדבר נימק הלב אברהם (א, קלה) שכפי שכותבת הגמרא, המטרה היא למנוע קלות ראש, ואם כן אין זה משנה עם הערבוב מתבצע בבית כנסת או בחתונה, ובכל מקום שיש חשש ערבוב יש לעשות מחיצה. את ראייתו מהגמרא בפסחים דחו, שעל אף שמדובר באנשים רבים, מדובר שם רק בבני משפחה גרעינית.
אלא שאם בכל מקום יש צורך במחיצה, מדוע הגמרא במסכת סוכה מציינת את המחיצה בשמחת בית השואבה כדבר מיוחד? מדברי הרב טיקוצי'נסקי (עיר הקודש והמקדש ד, יד) עולה שהסיבה לכך היא, שעל אף שמדי פעם הגיעו נשים למקדש, מכל מקום זו לא הייתה תופעה כל כך נפוצה המצריכה הפרדה. לכן רק בשמחת בית השואבה שהגיעו נשים רבות למקדש, עשו הפרדה.
מטרת המחיצה
אם כן כפי שראינו, נחלקו האחרונים האם יש חובה לשים מחיצה דווקא בבתי כנסת, או בכל מקום של קיבוץ גברים ונשים. כמו כן נחלקו האחרונים מה מטרת המחיצה, מחלוקת המשפיעה על סגנון המחיצה וגובהה.
א. ערבוב: בעקבות המשנה במסכת הוריות (ה, ב) הכותבת שמטרת המחיצה למנוע ערבוב, וכן פסק הרמב''ם (לולב , יב) המציין שזו המטרה, הרב משה פיינשטיין (אגרות משה שם) סבר, שהמחיצה יכולה להיות בגובה של כמטר וחצי אפילו מזכוכית דרכה הגברים יכולים לראות את הנשים ולהיפך, כיוון שהעיקר למנוע ערבוב, וכן פסק השרידי אש.
בנוסף לרמב''ם ממנו משמע כך, הביא הרב פיינשטיין ראייה מהסוגיה בסוכה הכותבת, שבתחילה הגברים היו יושבים בחוץ והנשים בפנים, לאחר שראו שיש קלות ראש החליפו ביניהם, ובסוף קבעו שהנשים יישבו למעלה והגברים למטה. מדוע מראש היה טעם להחליף ביניהם? הרי גם במקרה זה הגברים רואים את הנשים! אלא מוכח שלא טעם הראיה הוא האיסור, ובלשונו:
''אבל מסתבר לעניות דעתי שסגי (= שמספיקה) מחיצה גבוהה עד אחר הכתפיים, דהרי חזינן שהמחיצה אינה מצד איסור הסתכלות כדכתבתי לעיל, שזה הרי ידעו גם מתחילה ומ"מ התירו ולא חשו לזה. ואף אחר התיקון הגדול לא נזכר שהייתה שם רק גזוזטרא שהיא מקרשים מונחים על הזיזין הבולטים, וסתם גזוזטרא אינה במחיצה.''
ב. הסתכלות: רוב הפוסקים חלקו על הרב משה פיינשטיין וכתבו, שמטרת המחיצה אינה למנוע ערבוב, אלא למנוע הסתכלות הגברים בנשים. כך פירש התוספות רי''ד את מטרת המחיצה, וכן הביא הציץ אליעזר (ז, ח) מרבני הונגריה, שיצאו במכתב משותף כנגד כוונת הרפורמים לבטל את המחיצות בבתי הכנסת. כך פסק הרב וואזנר (שבט הלוי א, כט), וכן נוהגים בפועל.
יש להעיר, שמפשט הסוגיות ומדברי רוב הראשונים, אכן משמע כדעת הרב משה פיינשטיין, שהמטרה היא למנוע ערבוב ולא הסתכלות, ולכן גם ברמב''ם ובשולחן ערוך לא מופיע החיוב לשים מחיצה בבית כנסת. מכל מקום בפועל (הרבה בגלל הרפורמים) הציבור נוהג לעשות מחיצה, ומדובר במעין תקנת הקהל שיש לשומרה כל עוד זה המנהג, וכפי שכתבו רבני הונגריה (ועיין הערה[2]).
הפרדה
עד כה עסקנו בשאלה האם לשים מחיצה, שאלה נוספת שדנו בה הפוסקים היא האם צריך בכלל הפרדה. הגמרא במסכת קידושין (פא ע''א) מספרת, שבמקום שהיה קיבוץ של גברים ונשים, אביי היה שם הרבה קנקנים של חרס בין המינים, כדי שאם אחד מהגברים או הנשים ירצה לעבור לצד השני כולם ישמעו וידעו להרחיק אותו מכאן. מתי אביי עשה את ההפרדה? נחלקו הראשונים:
א. הרמב''ם (יום טוב ו, כ - כא) פסק, שבשעת הרגל שיש אווירה של שמחה ואכילה יש למנות שוטרים שיסתובבו בגינות ובפרדסים ויימנעו ערבוב של גברים ונשים. מפרשי הרמב''ם במקום כתבו, שמקורו של הרמב''ם בגמרא במסכת קידושין, וכאשר אביי היה שם קנקנים כדי למנוע ערבוב בין המינים, לא היה זה בכל ימות השנה אלא בשעת הרגל ושמחה, וכן נקט הערוך (ערך סקה).
ב. רש''י (שם ד''ה גולפי) ותוספות (ד''ה סקבא) חלקו על הרמב''ם וכתבו, שכאשר אביי היה שם קנקנים על מנת להפריד בין הגברים לנשים, לא היה זה בשעת השמחה בדווקא, אלא בכל דרשה וקיבוץ של אנשים. אמנם ברגלים ערבוב זה מצוי מאוד, ולכן יש להיזהר בכך במיוחד ואף נוהגים בחלק מהמקומות להתענות לאחר הרגל כדי לכפר, מכל מקום ההפרדה אינה ברגל דווקא.
מחלוקת האחרונים
בעקבות מחלוקת הראשונים מתי ביצע אביי את ההפרדה, התחלקו האחרונים לשתי קבוצות:
קבוצה ראשונה, הכוללת בין השאר את הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל חו''מ סי' ו) צעדה בעקבות הרמב''ם וכתבה, שאין חובה לשבת בנפרד בכל מקום, ורק במקרה הדומה לחגיגות הרגל, שיש שמחה מרובה, אכילה וחשש לפריצות כפי שביאר הרמב''ם - חובה לשים הפרדה, אבל כאשר עוסקים למשל במסחר וניהול, שהאווירה רצינית ומכבדת, אין חובה לשים הפרדה, ובלשונו:
''הסברא נותנת לומר דכל כנסיה רצינית ושיחה מועילה אין בה משום פריצות, וכל יום ויום האנשים נפגשים עם הנשים במשא ומתן מסחרי, ונושאים ונותנים, ובכל זאת אין שום פרץ ושום צווחה. ואפילו היותר פרוצים בעריות, לא יהרהרו באיסור בשעה שעוסקים ברצינות במסחרם.''
קבוצה שנייה, הכוללת בין השאר את המשנה ברורה (תקכט, כב) צעדה בעקבות רש''י ותוספות וסוברת, שיש צורך בהפרדה בכל מקום בו גברים ונשים נפגשים למפגש משותף, ולא רק בזמן הרגל, שמחות חתונה ואירועים מעין אלו.
מכל מקום, גם לשיטה זו, וודאי שאין צורך בהפרדה באוטובוסים וברחובות, כיוון שכפי שעולה מדברי הגמרא, כאשר חז''ל דרשו הפרדה, הם דרשו זאת רק כאשר יש חשש אמיתי למפגש בו יש קלות ראש בין הגברים לנשים, ולא בכל מקום בו יש גברים ונשים, וכן עולה מדברי רש''י ותוספות שציינו בדבריהם רק מקומות מפגש משותפים הכוללים ישיבה משותפת.
שהשמחה במעונו
א. בכל אופן, גם לשיטה המצמצמת את המקומות בהם צריך הפרדה, וודאי שבחתונה יש צורך בהפרדה בשולחנות האורחים, כיוון שמדובר באירוע משמח הדומה לרגל. בעקבות כך פסק הב''ח (שו''ת סי' נה), שבחתונה שאינה מוגבלת רק למשפחה הקרובה בה יושבים במעורב אין לברך 'שהשמחה במעונו', כיוון שאין שמחה לקב''ה במאורע מעין זה, וכן מובא בבית שמואל (שם, יא).
ב. הלבוש (מנהגים אות לו) כתב, שלמעשה במקומו נוהגים לברך שהשמחה במעונו גם בסעודה בה יושבים במעורב, וכן פסק הרב עובדיה (יביע אומר אבה''ע ג, י). בטעם הדבר נימקו, שכיוון שבזמן הזה רגילים לשבת גברים ונשים יחד אין הרהורי עבירה, ומשום כך מותר לברך בדיעבד שהשמחה במעונו גם במאורע זה, ובלשון הלבוש:
''איתא בספר חסידים, כל מקום שאנשים ונשים רואים זה את זה בסעודת נישואין, אין לברך שהשמחה במעונו, לפי שאין שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כשיש הרהורי עבירה. ואין נזהרין עכשיו בזה. ואפשר משום שעכשיו מורגלות הרבה הנשים בין האנשים, ואין כאן הרהורי עבירה כל כך, דדמיא עלן כקאקי חיורי, מרוב הרגלן בינינו, וכיון דדשו דשו.''
מעבר לכך שייתכן שבכל עניין יש לברך שהשמחה במעונו, גם ללא קשר לאופי האירוע, סברא נוספת להתיר לברך שהשמחה במעונו כתב הרב הנקין (ישיבת אנשים ונשים), שאחת הסיבות לא לברך השמחה במעונו היא שהשכרות מצויה במסיבת נישואין, והיא גורמת לקלות ראש יתירה. אך במקום שאין שכרות אין כל כך קלות ראש, יהיה מותר לברך.
שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...
[1] הרב פיינשטיין טען שחובת המחיצה מדאורייתא, ומשום כך לא הייתה בעיה לשנות ממבנה בית המקדש, דבר שלא היה מתאפשר אם ההפרדה הייתה מדרבנן בלבד. חלק מהפוסקים חלקו וסברו שחובת המחיצה מדרבנן, כי הפסוק שממנו לומדת הגמרא את החובה להפריד נראה כאסמכתא. הסיבה שלשיטתם ניתן היה לעשות שינוי בבית המקדש הוא, שמדובר במחיצות ארעיות.
[2] מדוע לא חשש הרב משה פינשטיין להרהורי עבירה? הסיבה לכך היא שלטענתו, מדובר בחובה שמוטלת על האדם באופן פרטי, על האדם לשמור את עצמו מלהרהר, ואין חובה על הציבור למנוע דבר זה. יש להעיר, שבמקרה בו הנשים אינן לבושות בצניעות, גם לשיטתו חובה שהמחיצה תהיה אטומה, כיוון שאסור להתפלל כך.
[3] מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: tora2338@gmail.com