כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו"
אמרו חז"ל (אבות ד,א) "איזהו עשיר השמח בחלקו" מבאר בעל התניא מיהו השמח בחלקו? הוא השמח בחלק ה' שלו, "כי חלק ה' עמו".
מהו החלק הזה? ומה ענינו?
כותב בעל התניא בספרו ספר התניא קדישא שלכל יהודי יש שתי נשמות/נפשות, נפש אחת היא הנפש הבהמית החיונית, נפש זו היא אחוזה בעניני גשמיות אוכל שתיה שינה ושאר מיני תענוג. ו"נפש השנית בישראל היא (כלשון הכתוב) חלק אלוק ממעל ממש".
החלק-הניצוץ האלוקי הזה הקיים בתוך היהודי מושך אותו כלפי מעלה אל הקב"ה, כעין מצפן שכמה שלא תסובב אותו הוא יחזור לצד צפון, כך היהודי כמה שלא יסתובב בעולם על כל "הבליו" בסוף הוא חוזר אל הקב"ה.
מספרים על אותו יהודי, ר' אייזיק מקרקוב שמו, שחלם שיש אוצר מתחת לגשר בעיר פראג, החל היהודי שם פעמיו אל אותו גשר, כשהגיע לשם החל לחפש את האוצר, תפס אותו שוטר משוטט שם והחל לחוקרו: מה מעשיך? היהודי המבוהל ענה: חלמתי שיש מתחת לגשר של פראג אוצר. השוטר התפקע מצחוק לנוכח תמימותו של היהודי וענה כשהוא ממלא פיו שחוק: ואני חלמתי שיש אוצר בבית של ר' אייזיק מקרקוב מתחת לתנור.
אכן ר' אייזיק מיהר לביתו וחפר מתחת התנור ושם מצא את האוצר המיוחל.
כלפי מה דברים אמורים?
לכל אחד מאיתנו יש אוצר, אוצר של יראת שמים, אוצר של "נר הוי' נשמת אדם", לא רק נר אלא שלהבת, תנור בוער. החלקיק הזה מחפש משמעות בעולם, המשמעות האמיתית שלו היא לפרוס כנפיים אל על, אל אבינו שבשמים.
אך אויה, פעמים האדם נופל עמוק אל תוך הבלי העולם, לפעמים הוא שקוע בחלומות שווא, הוא חולם שבפראג יש אוצר, הגחלים נחלשות לאיטן ואז מחפשים ממה להתלהב, יש יהודים שמחפשים את עצמם בכל מיני כתות ומדיטציות בהודו, יש יהודים שמחפשים את הניצוץ באוניברסיטאות ובפיתוחים טכנולוגיים ורפואיים, יש יהודים שמוצאים להט בענינים פוליטיים מדיניים, אך צריך לזכור שבסוף בסוף האוצר האמיתי נמצא בבית שלנו מתחת לתנור, פשוט צריך לחפור מתחת לתנור.
כיצד חופרים מתחת לתנור הרוחני?
כיצד מלבים את הניצוץ "נר הוי' נשמת אדם"?
על זה אומרת לנו פרשת השבוע "כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ. הוי' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר".
וכך מבאר בעל התניא:
החלק הוי' הוא ניצוץ קטן ועמוק בנפש, והיכן הוא נמצא? בארץ מדבר, בתוהו, האדם שרוי בהבלי העולם והניצוץ בוער ומילל, אך זה כמו אדם המילל בישימון, מי רואה ומי שומע?
אשר על כן מוטל על האדם לחפור מתחת לתנור דהיינו לעשות מצוות ולהתבונן במהותו האמיתית, היא הזהות היהודית שלו.
ככתוב "יסובבנהו" במצוות. (רש"י) "יבוננהו" יתבונן האדם מה יש לו ביד, בלב, בבית מתחת לתנור, ויפסיק לרעות בשדות זרים, "יצרנהו כאישון עינו" האדם ישמור על החלק הזה כבבת עינו.
כאשר האדם יבחין בניצוץ אלוקי אשר בקרבו הוא יתעורר ברחמים "כנשר יעיר קינו" רש"י מציין על אתר שהנשר הוא רחמני המרחם על ילדיו, הוא סוחב אותם על כתפיו ומעיר אותם בעדינות. כך היהודי צריך להתבונן כיצד ה' נשא אותנו על כתפו במשך כל שנות הגלות, וכתוצאה מהתבוננות זו הוא מתעורר, הוא יתעורר ברחמים לרחם על הניצוץ האלוקי שלו השבוי בהבלי העולם.
ומכאן יחליט האדם ללכת רק בעקבותיו של הקב"ה "ה' בדד ינחנו ואין עמו א-ל נכר".
נמצאים אנו לקראת "שבת (ת)שובה" בה נקרא פרשת האזינו, אומר הרבי מליובאוויטש ששבת זו היא נעלית מראש השנה ויום הכיפורים.
ראש השנה ויום הכיפורים הם שני שיאים:
ראש השנה הוא יום המלכת הקב"ה - זה השיא בעבודת בני ישראל לתקוע בשופר ולהמליך את הקב"ה על כל העולם. מזה נמשך ההחלטה אצל הקב"ה למחול ולסלוח על כל החטאים - זה השיא של התגלות אהבת ה' עלינו.
"שבת (ת)שובה" נמצא בתווך, הוא מקבל את כל האורות של ראש השנה מחד, ומשפיע את כל האור לקראת יום הכיפורים הבא עלינו לטובה מאידך.
ננצל שבת זו לחפור עמוק עמוק מתחת לתנור האלוקי שבקרבנו, עדי יקויים בנו "ממעמקים קראתיך הוי'".