בל"ק: ברכה ולא קללה / הרב מנחם ישראלי

קבר הרמב"ם בטבריה (צילום: שאטרסטוק)

בשנים האחרונות נהיה טרנד כזה שבהגיע פרשת בלק מדי שנה חוזרים על הר"ת של בל"ק על דרך ההלצה "ואהבת לרעך כמוך".

אז הנה עוד ר"ת חשוב.

זוכר אני בערגה עת הייתי ילד, למדתי אז בתלמוד תורה "יסודי התורה" עמנואל, באותה תקופה היה שם המלמד והמחנך הדגול הרה"ח ר' קלמן קלונימוס שיחי' רוזנגארטן.

בימי שישי בשעות הצהריים הייתי הולך עם אחי הגדול לקרוא "שנים מקרא ואחד תרגום" ביחד עם הרב רוזנגארטן, היה גישמאק (תענוג) מיוחד שנצרב בזיכרון שלנו.

בסיום ה"שניים מקרא" של פרשת בלק אמר הרב רוזנגארטן בל"ק ר"ת ברכה לא קללה, פעם אחת שמעתי זאת ממנו ומני אז זה נחרט לי בזיכרון.

בלק הביא לנו ברכה עצומה.

על פי רוב מתארים את "ישעיהו הנביא" כנביא הגאולה כי ספרו מלא מנבואות אחרית הימים, אך בפרשתנו נגלה כי נביא הגאולה הראשון הלא הוא בלעם הנביא "שתום העין". וכל זה נזקף כמובן, לזכותו של בלק.

הרמב"ם ציטט את נבואת בלעם בסוף ספרו "היד החזקה" ב"הלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח", וזה אחד מתוך שלושת המקורות וההוכחות שהרמב"ם ראה לציין בענין הגאולה האמיתית והשלימה.

לפני שנגע על קצה המזלג בענין נבואת בלעם, אי אפשר שלא לציין ולהזכיר מאורע מיוחד שיחגג ב"ה שבוע הבא הבעל"ט המתברך משבת זו:

הרבי מליובאוויטש קבע תקנה ללמוד כל יום בספר הרמב"ם. את התקנה הוא חילק לשני מסלולים: במסלול אחד לומדים ג' פרקי רמב"ם ליום וכך מסיימים את הרמב"ם בערך אחת לשנה (קצת פחות). במסלול השני לומדים פרק אחד ליום וכך מסיימים את הרמב"ם בערך פעם בשלוש שנים.

(הרבי ציין שבתקופת חז"ל היו שני מסלולים של קריאת התורה - "חמשה חומשי תורה" - במסלול אחד סיימו את כל התורה פעם בשנה כפי שאנו נוהגים היום. ובמסלול שני היו מסיימים את התורה פעמיים בשבע שנים כלומר פעם בשלוש וחצי שנים).

שבוע הבא ביום רביעי וביום חמישי טז'-יז' תמוז, ילמדו את שני הפרקים האחרונים בספר ה"יד החזקה" של הרמב"ם ויסיימו בשעה טובה את לימוד הרמב"ם בשני המסלולים יחד.

זהו סיום מחזור הל"ט למי שלומד ג' פרקים, וסיום מחזור הי"ג למי שלומד פרק אחד.

ובכן, ביום שישי - ח"י תמוז - הבא ב"ה יתחילו את המחזור הי"ד של ה"יד החזקה" להרמב"ם, וזה הזמן לכל מחבבי תורתינו הקדושה לקפוץ על העגלה ולהצטרף למיזם האדיר של לימוד הרמב"ם היומי.

ואם ישאל השואל:

מה מיוחד בספר הרמב"ם דווקא?

ובכן, הרבי הדגיש את מעלת לימוד הרמב"ם דווקא, כי הרמב"ם - אשר גדולי הדורות קראו לו "הנשר הגדול" - היה שאפתן עצום, הוא לא הסתפק במועט אלא הוא "הלך על כל הקופה".

רוב הפוסקים שלאורם אנו הולכים עד עצם היום הזה, צמצמו את פסק ההלכה שלהם למה שנוגע בחיי היום יום בזמן הגלות.

הרמב"ם היה "נשר גדול" פשוטו כמשמעו, הוא עף גבוה גבוה והסתכל על התורה כולה מלמעלה, הוא הקיף בספרו את כל הלכות התורה כולה, גם הלכות שלכאורה הן לא רלוונטיות עבורינו כיום כמו הלכות קרבנות, הלכות טומאה וטהרה, הלכות בית המקדש, ועוד ועוד עד לסיום ספרו הלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח.

גדול תוקפי הרמב"ם הלא הוא הראב"ד - רבי אברהם בן דוד - שראה לנכון להשיג על הרמב"ם ופעמים רבות בחריפות רבה.

כך לדוגמא: כאשר כתב הרמב"ם בהקדמת ספר "היד" שספרו מקיף את כל התורה "עד שיהיו כל הדינים גלויים לקטן ולגדול... כללו של דבר שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל... לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לספר אחר ביניהם".

הראב"ד משיג בחריפות רבתית: "אמר אברהם: סבר לתקן ולא תיקן, כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו. כי הם הביאו ראיה לדבריהם... (ומסיים את השגתו בארמית בחריפות יתר) אין זה אלא כל קבל די רוח יתירא ביה". כלומר: הראב"ד טוען שהרמב"ם הוא בעל רוח גבוהה (כך אומר הרש"י בפרשתנו על בלעם).

זכור אני לפני כחמש עשרה שנים עת ישבתי בשבת תחכמוני בישיבת חח"ל צפת שמעתי מראש הישיבה הרב יוסף יצחק שיחי' וילשאנסקי רעיון נפלא: מנין באמת היה לרבינו הרמב"ם את הברייטקייט (רחבות) הזו לכתוב על ספרו באופן יומרני יוצא דופן שכזה?

על זה המענה בפסוק אותו כותב הרמב"ם ממש בתחילת ספרו "אז לא אבוש, בהביטי אל כל מצוותיך". הרמב"ם ידע להעריך את ספרו שזכה להקיף את כל התורה כולה, מה שלא קדם לו אף אחד מחכמי ישראל (וגם לא אחריו). על זה היתה גאות הרמב"ם, ולכן הוא כותב "אז לא אבוש" אינני מתבייש, כי "בהביטי אל כל מצוותיך" אני רואה את התמונה המלאה של כל התורה כולה.

הרבי מליובאוויטש גם הוא כמו הרמב"ם היה בעל שאיפה אדירת מימדים, שאיפתו הענקית להקיף את התורה כולה, ולהנחיל את ההיקף הזה לכל עם ישראל למקטן ועד גדול, ולהחדיר בעולם כולו את ההכרה ש"הנה הנה משיח בא", ותפקידנו היום להכין את העולם כולו לקראת אחרית הימים, "לתקן עולם במלכות ש-ד-י".

אפרופו גאוות הרמב"ם:

בעולם המשוגע של ימינו כאשר ישנם אוכלוסיות שלימות הצועדים בגאוה ברחובות על עניני הבל וריק ורעות רוח... ראה הרבי צורך לנהל מלחמת גאוה קדושה כנגד הגאוה המטופשת וחסרת התוכן והבושה. לכן הרבי הצעיד את ילדי ישראל בל"ג בעומר ברחובות עם כרזות ענק של פסוקי תורה ועוד כוצא באלו.

אסור לנו חלילה להתחבא עם האמת התורנית הנצחית שלנו מאחורי הפרגוד. אם המנוולים יכולים להרים ראש בלי טיפת בושה עם שלל המעשים המגונים שלהם, ומתנהגים כאילו הם הבעלי בתים על העולם. עאכו"כ שאנו צריכים להרים ראש בגאוה גדולה עם תורתנו הקדושה.

מעתה מובן למה עלינו ללמוד רמב"ם, כי הוא זה המגביה את ראשנו בגאוה גדולה, הוא זה שבגאוותו הגדולה ראה לנכון לכתוב הלכות מלכים, וגאוותו הגדולה נבעה מתוך אמונתו המוחשית בביאת המשיח כפי שהטיב לתאר בסוף ספרו את הלכות המלך המשיח, שם הוא מתאר - אליבא דהלכתא - את חזון אחרית הימים, ומכיון שאין שום פוסק החולק עליו הרי שפסקי הרמב"ם מחייבים אותנו.

לכן ראה הרבי לנכון לעודד את שלוחיו להרים ראש, לא להתפעל מ"מה יאמרו הגויים", אדרבה: עלינו לקרוא לאומות העולם - מתוך גאוה גדולה בצדקת דרכינו וקדושת תורתינו - לקיים "שבע מצוות בני נח" כי כך פסק "הנשר הגדול" רבינו משה בן מיימון (הלכות מלכים ספ"ח) "ציוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי עולם לקבל כל מצוות התורה שנצטוה נח". (הרבי ציין ש"לכוף" פירושו מלשון "כיף", "כפיה בדרכי נועם").

ובחזרה לנבואת בלעם:

כשמתבוננים בנבואת בלעם על חזון אחרית הימים מובן בהחלט למה בל"ק ר"ת ברכה לא קללה. שהרי בזכותו זכינו לא רק לנבואת הגאולה ע"י בלעם. אלא לעוד דבר חשוב: הרי בלק הוא הוא מלך מואב הוא הסבא של רות המואבייה האלטער באבע של דוד המלך שמחלציו יצא המלך המשיח. זוהי בהחלט ברכה אמיתית לעם ישראל.

החתם סופר מציין דבר חשוב:

לדידנו נבואת בלעם, איננה נבואת בלעם אלא נבואת משה. שהרי בני ישראל לא שמעו את נבואת בלעם מפיו, שהרי בשעת מעשה בכלל לא ידעו בני ישראל שבלק שכר את בלעם לקלל.

ומנין נודע לנו נבואת בלעם? כמובן, ממשה רבינו. הרי שלדידנו נבואת בלעם על חזון אחרית הימים זה נבואת משה.

וכך פוסק "הנשר הגדול", רבינו משה בן מיימון, בהלכות המלך המשיח (פי"א עם דילוגים) בענין נבואת בלעם:

"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד לישנה... וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו... אף בפרשת בלעם נאמר... "אראנו ולא עתה" זה דוד "אשורנו ולא קרוב" זה המלך המשיח. "דרך כוכב מיעקב" זה דוד "וקם שבט מישראל" זה המלך המשיח... "וקרקר כל בני שת" זה המלך המשיח שנאמר בו "ומשלו מים עד ים"... "והיה ירשה שעיר אויביו" זה המלך המשיח שנאמר "ועלו מושיעים בהר ציון".

בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

שבת שלום ומבורך

לתגובות והארות:
Misraeli770@gmail.con