פתיחה
בפרשת השבוע מסופר על פטירת יעקב ויוסף, ומאחר שפעולת החניטה הייתה מקובלת מאוד במצריים, מצווה יוסף על הרופאים המצריים לחנוט את גופת אביו ולשים אותה בארון. גם כאשר יוסף מת, חונטים הרופאים את גופתו, ושמים אותה בארון.
כיצד מתבצע תהליך החניטה? כפי שעולה מהיסטוריונים יוונים וממומיות שנמצאו במצרים, היו לפחות שלוש אפשרויות לחניטה, וככל שהנפטר היה בעל מעמד יותר גבוה, תהליך החניטה היה יותר מורכב ואיכותי, והתבצע על ידי רופאים מומחים יותר[1]. כך על פי אחד ההיסטוריונים (הרודוטוס), בוצע תהליך החניטה למעמד העשיר (מופיע בויקישיבה ערך 'חניטה'):
''ראשית הוציאו את המוח דרך הנחיריים בוו של ברזל, המוח עבר תהליכי ייבוש, ואחר כך נקבר עם הגופה. לתוך הגולגולת הכניסו תערובת של בשמים, ואת הנחיריים סתמו בכדורי פשתן. אחר כך בוצע חתך בצידה של הגופה, דרכו הוציאו את איברי החזה והבטן. האיברים נרחצו ביין תמרים, הושרו בבשמים והושמו בכדים מיוחדים, שעליהם נכתב שם הנפטר. את חלל הגופה מילאו בשרף עצים, ואחר כך תפרו את החתך שבבטן. הגופה הושרתה באמבט של נתר לשבעים יום. לאחר תקופה זו חזרו ורחצו את הגופה, ייבשו אותה והכניסו לתוכה בשמים שונים. לאחר מכן עטפו את הגופה כולה, מכף רגל ועד ראש, בפיסות בגד פשתן עדין, ספוג בבשמים שונים, ומודבקים על ידי גומי.''
כפי שעולה מתיאור תהליך החניטה, הוא כולל פגיעה בגוף באמצעות חתכים לאורכו ולרוחבו. בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה, האם מבחינה הלכתית מותר לחנוט גופות דבר שלכאורה מבזה אותן, והאם מותר לבצע ניסויים בגופות.
1. חניטת גופות
כפי שציינו בפתיחה, כאשר חונטים גופה מבצעים בה חתכים, וכפי שאומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (קנד – קנה) יש בכך בעיה. הגמרא מביאה מקרה על אדם שמכר את נכסי אביו שקיבל בירושה, ולאחר מכן מת. אחרי מיתתו טענו קרובי משפחתו (שרצו את הנכסים שמכר), שהוא מכר את הנכסים בעודו קטן מגיל שלוש עשרה, ומשום כך אין תוקף למכירת הנכסים.
כיצד אפשר לברר באיזה גיל הילד נפטר? הם הציעו לרבי עקיבא לפתוח את הקבר, ולבדוק אם יש לו שערות המעידות על כך שהוא בוגר. למסקנה רבי עקיבא סירב לפתוח את הקבר, כיוון שבפתיחתו הם גורמים לניוול הגופה ולביזויה. כמו כן, אפילו אם יפתחו את הקבר ויגלו שאין לו שערות, אפשר שהיו לו והם נשרו בעקבות הקבורה, כך שגם כך אין מכאן הוכחה.
מחלוקת הפוסקים
לכאורה לפי זה, בוודאי שיהיה איסור לנתח את המת משום ביזוי. אמנם, למרות זאת יש לא מעט פוסקים, שבכל זאת התירו לחנוט גופות, ובטעם הדבר הביאו מספר נימוקים:
א. הרשב''א בתשובה (א, שסט) טען, שהמת מתבזה אך ורק כאשר עושים פעולה בגופתו כנגד רצונו, שאז יש בכך פגיעה בכבודו. אך במידה והנפטר מצווה לפני מותו שיחנטו את גופתו או שידוע שנוח לו בכך, זה לא נחשב שמנוולים את גופתו, אלא אדרבה, זה כבודו. כך פסק גם הרדב''ז (א, תפד). הנודע ביהודה (יו''ד סי' רי), הביא מחלוקת בשאלה זו, וצידד כדעת המתיר:
''והמתיר רצה ללמוד מחניטה שמצינו בתורה ביעקב ויוסף וחניטת מלכים במלכי ישראל, ואם כי זה היה לכבודם גם זהו כבוד המת להיות ריוח והצלה על ידו לצורך העולם... וכל דברי מעלתו בזה תורה הם (= הם נכונים), ודברים הראוים למי שאמרם, כי בודאי החניטה אינה בזיון כלל, ואדרבה היא לכבודו והאריכות בזה ללא צורך[2].''
כמו כן הוסיפו הפוסקים, שגם אין כאן איסור של הלנת המת למרות שתהליך החנטה לוקח מספר ימים, כיוון שנפסק בשולחן ערוך (יו''ד שנז, א) בעקבות הגמרא בסנהדרין (מו ע''א), שאם משהים את הקבורה בשביל כבודו של הנפטר - אין בכך איסור של הלנת המת (ועל אף שבשביל כבוד מדומה אסור להשהות, הלנת גופה לחנוט אותה, נחשבת מספיק מעשה של כבוד).
ב. אפשרות נוספת לחנוט, שמצמצמת את ההיתר, מופיעה בשו''ת עמקהלכה (א, מט) בשם הרוגוצ'ובר. הרוגוצ'ובר טען, שאין בעיה עקרונית לחנוט גופה, אבל בתנאי שלא מחסירים מהגופה כלום. הוא מסביר שכאשר חנטו את יעקב ויוסף, לא פגעו להם בגוף על ידי חתכים וכדומה, אלא מילאו את הבטן מבחוץ עם מזרק בשמנים, בשמים וכדומה (וכן כתב הזוהר בפרשת ויחי).
ייתכן שהוא מסכים שמותר לנוול את המת כאשר הוא מסכים לכך, אבל לא בכל ניוול שהוא. למשל בביאור נחל אשכול טען, שרק פתיחת הקבר כדי להוציא גופה מותרת, אבל ביצוע נתיחה בגופה שמהווה ניוול גדול - אסור גם בהסכמת הנפטר.
ג. שתי הדעות שראינו לעיל טענו, שבסך הכל אין מניעה לחנוט גופה בתנאים מסוימים. דעה חולקת נמצאת בשו''ת עמק ההלכה (א, מח) שטען, שאסור לחנוט גופות בכל עניין.
בטעם הדבר נימק, שהגמרא בסנהדרין (מז ע''ב, הובא ברמ''א יו''ד שסג, ב) אומרת, שכאשר הבשר של המת נאכל, זה מכפר על חטאיו ועוונותיו של המת. אם חונטים את הגופה מונעים מהמת את כפרתו, ולכן אסור לחנוט אותו. אם כן, כיצד חנטו את יעקב ויוסף לשיטתו? הוא תירץ, שהם היו צדיקים גמורים ללא חטאים, ולא היו צריכים שהבשר יתעכל, ובלשונו:
''מכל מקום החניטה אסורה מטעמא אחרינא (= מטעם אחר), דהנה בסנהדרין (מז ע"ב) מבואר שם, שעיכול בשר נמי בעינן (= גם צריכים) והיינו דמכי חזי צערא דקיברא (= שמרגע הקבורה) מתחיל הכפרה ולא נגמרה עד שיתעכל הבשר. אם כן בזה שחונטין אותו מעכבין כפרתו (כי הבשר לא מתעכל) והוי כאלו לא קברו כלל, אם כן ברור דאסור לחנוט.''
יש להוסיף, שבפשטות גם בשו''ת עמק ההלכה יודה, שבמקרה שרוצים להעביר את הגופה ממקום למקום ויש חשש שהיא תסריח בדרך, מותר להזריק חומר שמעכב את הגופה מלהסריח (וכפי שפסק בשבט הלוי (ב, רג)), כי זה רק עיכוב של תהליך העיכול, ובסופו של דבר הגופה תעלם.
2. ניתוח גופות
האם מותר לנתח גופות לאחר המוות? יש לפחות ארבע סיבות שבשבילן יש צורך לנתח גופות, ויש לדון בכל מקרה לגופו:
1. אנטומיה: לימוד על מבנה גוף האדם, כיצד הוא מתנהל וכדומה. 2. אימון בניתוח, כדי שניתוחים על אנשים חיים יהיו מוצלחים יותר. 3. כדי לבדוק כיצד התבצע רצח מנתחים את הגופה. 4. פתולוגיה: כאשר גוף חלה ומת, אפשר לנתח את הגוף ולראות מה גרם למחלה, למנוע מחלות אחרות, וללמוד על השפעות של תרופות - אנו נתמקד בסיבה זו.
בדרך אגב יש להוסיף, שבעשרות שנים האחרונות שיעור ניתוחי הגופות יורד בהדרגה. הסיבה לכך היא, שיש אמצעים אחרים לאבחן את מחלת הנפטר, ואין צורך לנתח את גופתו. כמו כן, יש אמצעים שמדמים ניתוח, ועליהם הרופאים מתאמנים.
ניתוח גופות לצורך מציאת תרופות
מה הבעיות שעלולות להתעורר מניתוח מתים לצורך רפואה? הגמרא בעבודה זרה (כט ע''ב) לומדת, שאסור להנות מגופה של מת, וכפי שמובא בפוסקים במידה ומדובר בגופת יהודי מדובר באיסור דאורייתא (נוב''י יו''ד רי, אג''מ ב, קנט). אמנם, אם מדובר במקרה של פיקוח נפש, והניתוח יציל אדם אחר ממיתה, פשוט שמותר לנתח את המת, שהרי פיקוח נפש דוחה את כל התורה.
המחלוקת בין הפוסקים התעוררה בשאלה, מה מוגדר כפיקוח נפש שבשבילו מותר לנתח גופה. נראה פשוט, שאם עוד מאה שנה יצילו אדם בזכות הניתוח, זה לא נחשב פיקוח נפש שמתיר לנתח גופה היום, אם כן היכן עובר הגבול?
א. הנודע ביהודה (מובא בפת''ש יו''ד שסג) דן בשאלה מעין זו. הוא טען, שמצב של פיקוח נפש שמצדיק נתיחת גופות, הוא רק מצב שבו יש חולה לפני המנתחים, ושבזכות נתיחת הגופה יצילו את חייו. אך אם מדובר על הצלת חייהם של חולים בעתיד, גם אם לא מדובר בעתיד רחוק - זה לא נחשב פיקוח נפש שמתיר נתיחה, וכן פסק החתם סופר (יו''ד שלו), ובלשון הפתחי תשובה:
''ובנודע ביהודה (תניינא יו''ד סימן ר"י) נשאל באחד שחלה בחולי אבן, והרופאים חתכו כדרכם ולא הועיל ומת, אם מותר לישראל לחתוך בגוף המת כדי לראות שורש המכה ויבא מזה הצלת נפשות. והשיב, דאם יש לפנינו חולה אחר בחולי זה מותר, ואם לאו אסור.''
ב. גישה מקילה יותר, נמצאת בדברי החזון איש (אהלות סי' כב). הוא טען, שלא צריך שהחולה יהיה ממש לפנינו בשביל להצדיק נתיחה, אלא מספיק שהמחלה קיימת בעולם בשביל שיהיה מותר לנתח, ובדומה לכך כתב גם הרב עוזיאל (יו''ד א, כח). נראה שגישתם ההלכתית היא שהתקבלה להלכה בדורות האחרונים.
ראיה לדבריו הביא החזון איש מהגמרא בתענית (יט ע''א) הפוסקת, שבמידה ויש מחלה בעיר אחת, לא מחכים בעיר השנייה שהמחלה תגיע אליהם כדי להתחיל להתענות, אלא כבר עכשיו מתענים מחשש שמא המחלה תתפשט. הוא הדין בניתוח מתים, לא צריך שיהיה מת לפני הרופאים כדי להתיר נתיחת גופה, אלא מספיק שיש חולים כאלה בעולם.
ג. הגישה מחמירה ביותר, נמצאת אצל ר' יעקב אטלניגר (שו''ת בניין ציון סי' קע). הוא טען, שאפילו אם יש לפני הרופאים חולה שצריך שיתנתחו עבורו אדם שמת כדי שיצילו אותו, עדיין אסור לנתח את הגופה.
ראיה לדבריו הביא מהגמרא בבבא קמא (ס ע''א) הפוסקת לפי פירוש רש''י בסוגיה, שאסור לאדם להציל את עצמו ממוות בעזרת ממון חברו (למשל אסור לשרוף לחברו את הבית, כדי שרוצחים הבאים להורגו ימותו). אותו רעיון אומר ר' יעקב אטלינגר במקרה שלנו, אם אסור לקחת ממון חברו כדי להינצל ממוות, קל וחומר שאסור להשחית את גופתו כדי להציל מישהו ממוות.
אמנם דבריו קשים מאוד, שהרי כפי שכבר הוא עצמו העיר, התוספות והרא''ש מבארים אחרת את הסוגיה, ולפי שיטתם מותר לאדם להציל עצמו בממון חברו, אז מדוע להעדיף את פירושו של רש''י שהיה פרשן מקומי על פני הרא''ש שהיה פוסק מובהק?!
ד. גישה שונה לחלוטין (וחריגה בפוסקים), נמצאת בדברי הרב גורן (תורת הרפואה עמ' 235). הוא טען שבזמן הזה, לא זו בלבד שבשביל למצוא מחלות מותר לנתח מתים, אלא מותר לרופאים אפילו להתאמן על גופות, על מנת שכאשר יבוא לפניהם חולה שזקוק לניתוח, הם ינתחו אותו יותר טוב ולפעמים גם יצילו את חייו.
הוא נימק את דבריו בכך, שכל דברי הנודע ביהודה שראינו לעיל, מתייחסים למקרה בו לא הייתה מדינה של יהודים, והשיקול אם לנתח את החולה היה נקודתי. אמנם, כאשר יש מדינה שגרים בה יהודים, אז השיקול הופך להיות ציבורי - יש חובה שיהיו רופאים שיידעו לנתח טוב, כדי שלא תיפגע רמת הרפואה בישראל דבר שיגרום בוודאי למוות של חולים בעתיד.
הוא טען שבמקרה כזה, זה נחשב כאילו שאר החולים שבסכנה נמצאים ממש לפני הרופאים, וכפי שראינו לעיל במקרה כזה גם הנודע ביהודה יתיר לנתח (וקל וחומר שהחזון איש שהקל יותר יתיר לנתח), ובלשונו:
''ונראה לומר, שאין כוחו של כלל זה יפה אלא במקרים של הנודע ביהודה, שם לא עמדה הבעיה של בריאות העם באופן כללי, אבל במקרה שלנו, כאשר המדינה והעם אחראים למערך הרופאים והבריאות בישראל, ואנו יודעים מראש שבעוד מספר שנים נצטרך רופאים בעלי רמה גבוהה כדי להבטיח את בריאות העם, זה נקרא שהחולה ממש לפנינו.''
יש להוסיף, שרוב מוחלט של הפוסקים מתירים לנתח גופה במקרה של חשש לרצח, כדי שיהיה אפשר לבדוק מי הרוצח (עיין למשל ציץ אליעזר ד, יד). בטעם הדבר נימקו, שרצון הנרצח שיתפסו את הרוצח, ולכן נתיחת המת נחשבת כבודו. כמו כן כולם מודים, שאסור לקחת תשלום על נתיחת גופה, אפילו במקרים בהם מותר לנתח (משפטי עוזיאל יו''ד כח).
שבת שלום!
[1] על פי החוקרים היו שני סוגי חונטים, החונטים המקצועיים נקראו 'סנייו', והם ככל הנראה חנטו את יעקב. חונטים נוספים נקראו 'וויטיו' ובתרגום לעברית 'הגוללים', כי הם היו מגלגלים את הגופה בתכריכים של בד. הם היו נחשבים החונטים הפשוטים.
[2] הרמב''ן פירש (מח, ז), שיעקב התנצל בפני יוסף שהוא קבר את רחל בדרך ולא יחד עם שאר האבות במערת המכפלה, כי לא הייתה לו אפשרות אחרת: ''ומתה בדרך בפתע פתאום ולא יכול לקברה שם, כי איך יעזוב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך עמה למערת המכפלה, ואיה הרופאים והרפואות לחנט אותה''. משמע מדבריו שגם הוא לא רואה את החניטה כדבר בעייתי, והמקרה של יוסף ויעקב לא היה מיוחד.
[3]מצאת טעות? מוזמן: tora2338@gmail.com