המדרש מתאר את הלווית יעקב. סדר הצבת בני יעקב בלוויה, היה כפי הסדר של מסע עם ישראל במדבר. ומשמעות הציווי שהקב"ה ציווה את משה 'איש על דגלו לבית אבותם יחנו' - שכפי הסדר שהשבטים ליוו את יעקב בהלויתו, כך יהיה סדר מסעם במדבר.
(וכן מצאנו באבינו יעקב כשבא ליפטר מן העולם קרא לבניו וברכם וצום שלא תהא בריה מגעת במטתו אלא בניו כיצד יהודה ויששכר וזבולן למזרח. אפרים מנשה ובנימן למערב. ראובן שמעון גד לדרום דן אשר ונפתלי לצפון. וכן הוא אומר (בראשית מח) אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. מהו יהיו לי לצרכי לשאת את מטתי. דוגמה הם לבניהם שהן עתידין להקיף בחנייתם את המשכן כזה הענין לפיכך אמר לו הקב"ה למשה איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו שלא לשנות מטכסיס שנתן להם אביהם. שכשם שהקיפו את מטת אביהן כך יקיפו את משכני וכו': [ וכן בתנחומא ס' יב'])
מה הקשר בין מסע הלווייתו של יעקב, לסדר מסעם של בניו במדבר. אך נראה שהמקבילות היא עמוקה ונפלאה.
מסע הלווייתו של יעקב מהווה אירוע בעל השלכות מהותיות בעיצוב פני בניו. עד מותו של יעקב נמשכה צורת שלשלת הדורות מאברהם ויצחק, ומיצחק ליעקב, כשכל אחד מהם היה דמות יחידה המבשרת בשורה חדשה לעולם כולו, כל אחד כל פי דרכו וטבעו. אך השבטים כבר היו שונים משלושת אבותיהם. אין הם יחידים שנושאים את בשורת אבותיהם, אלא הם רבים השונים איש מרעהו, וכל אחד מהם אמור להמשיך את דרך אבותיו על פי טבעו ומזגו.
מעתה מורשת האבות נתונה בסכנה, איזו צורה יהיה לה, האם היא אכן תמשך כמורשת אחת, או שמא חלילה היא תתפצל לתתי תרבויות שונות.
על כך באה בשורת המדרש, על השבטים היודעים איש את מקומו אחר מיטת אביהם. שתים עשר הפרטים שמלווים את יעקב במותו לא יחמיצו את העברת בשורתו ובשורת אבותיו לדורות הבאים. מחד הם אינם מנותקים זה מזה, שאז חלילה עלולים להיווצר שנים עשר עמים נפרדים. ומאידך הם גם אינם מעורבבים זה בזה, באופן שעלול לטשטש את הטמעת מורשת האישית בתוך מורשת האבות. בניו של יעקב יודעים את סודה של ההיררכיה המתוקנת הנותנת לכל שבט ושבט את מקומו הייחודי בתוך עם מאוחד.
שם, במסע הלווית יעקב, החל הצורך הקיומי של עם ישראל בסדר הדגלים. דווקא בעת הלווית מנהיג אחד שריכז את הנהגת כל שנים עשר שבטי ישראל יחדיו, דווקא אז נחוצה החלוקה הנכונה והמסודרת בין כל שנים עשר שבטי ישראל. ישנם שמקומם במערב, וישנם בדרום, צפון או מזרח. ומאז עם ישראל נוסע למסעותיו 'איש על דגלו', 'במקום שהניחו לו אבותיו להתגדר בו', כל דגל הוא קריטי והכרחי בתוך הפסיפס שמרכיב את הדגל שעליו הפסוק – 'ודגלו עלי אהבה'. אם חלילה יחסר דגל אחד, או שמא אחד מהם אל יטיב להכיר את מקומו, עם ישראל כולו יפגע מכך, וכל מחנה ישראל יאבד חלילה את צורתו ואת שלמותו.
קבורת יעקב - חיים לאחר המוות
מדוע דווקא יעקב, שעליו אמרו חז"ל שהוא לא מת, הוא היחידי בתנ"ך שדואג למקום קבורתו האם אדם חי, אכפת מגופתו לאחר מותו? מה הקשר בין צוואת יעקב על מקום קבורתו, לפרשת רכישת אברהם את שדה המכפלה? האם יש הבדל מהותי בין קבר ישראל לקברי אומות העולם? ומה סודה של מערת המכפלה?
בפרשתנו יעקב מבקש מבנו יוסף שיואיל לא לקוברו במצרים, אלא ישא את מיטתו לקבר אבותיו. יעקב אבינו מבקש ודואג למקום שהוא מעבר לחייו, מקום קבורתו. מה לו ולמקומו אחרי מיתתו. בכל התנ"ך לא נמצא אדם שהתעסק עם מקום קבורתו. [מלבד במלכים א' יג' לא'. ושם ישנה סיבה טכנית מקומית.] צוואה לימים שאחרי המוות היא לגיטימית ומסתברת, אדם מעוניין שעקרונות חייו יתממשו ויהפכו לנחלת העולם. אך מקום קבורה זהו פרט שמנותק לחלוטין מהוויית חיי החי. אין ביכולתו של האדם את עצמו כחלל דומם המושלך כאבן שאין לה הופכין. יעקב שולח את ידו ונכנס להוויה שאינו 'תחומה' בתוככי הווייתו שלו.
כך גם בהמשך הפרשה, כשיוסף מבקש מבית פרעה לעלות לקבור את אביו בארץ כנען - בפרק נ' ה' :
אבי השביעני לאמר הנה אנכי מת בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני ועתה אעלה נא ואקברה את אבי ואשובה.
היכן עוד מצינו שאדם מכין לעצמו את מקום קבורתו, מדוע יעקב כורה לעצמו קבר.
יעקב לא מסתפק בבקשה סתמית. והוא אינו סומך על כוחה של ה'מצוה לקיים דברי המת'. בכדי להעניק לדברים תוקף משמעותי הוא משביע את יוסף בשבועת 'שים נא ידך תחת ירכי'. יתכן שדווקא בגלל שיעקב מצווה על תחום שאינו נוגע לחייו כלל, הוא נאלץ להנציח את דבריו בשבועה חמורה שתגבה את דבריו, ותחייב את יוסף לקיים את מצוותו.
גם בכך יעקב לא מסתפק, ומצווה בפרק מט' פסוק כט' גם על כל האחים את אותו הציווי. אמנם שם יעקב לא מתמקד רק בבקשה לא לקוברו במצרים, ומערת המכפלה היא לא רק חלופה לקבורה במצרים - כפי שהוא מבקש מיוסף. אלא לאחים יעקב כבר מזכיר את 'שדה עפרון החיתי', ומאריך לספר להם על אחוזת הקבר המשפחתית שקנה אברהם, ונראה שענינו של יעקב הוא ההיאספות אל מערת המכפלה, ולא רק אי הקבורה במצרים.
תמיהה זו גדלה שבעתים, כשאנו לומדים את דברי הגמ' בתענית ה' ע"ב, שאומרת ש'יעקב אבינו לא מת'. אמנם הגמ' שם שואלת, וכי בחינם ספדו וחנטו את יעקב? אלא, משיבה הגמ' 'מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. אך רש"י שם כותב מפורשות - לא מת - אלא חי הוא לעולם - סבורים היו שמת. נדמה להם שמת, אבל חי היה.
דרשת הגמרא, בוודאי לשיטת רש"י, מפקיעה מיעקב את המיתה לחלוטין, ומותירה את תמיהת הגמרא בשאלה - וכי בחינם ספדוהו וקברוהו. [תוספות שם שמצין שיעקב הוא היחיד שנאמר עליו במקרא רק לשון 'גוויעה' ללא מיתה.]
נמצאנו למדים, שדווקא יעקב שיותר מכל אחד אחר התייחס למיתתו מפורשות, והכניס את המוות והקבורה לתוך חייו. דווקא הוא - המיתה כביכול אינה תופסת בו. וחז"ל רואים במיתתו סוג של חוויה חד צדדית, הקיימת רק בעולמם של הקוברים והמספידים, אך הוא מצד עצמו לא מת כביכול כלל.
נראה שיש קשר הדוק בין האדם הראשון שהתעסק בקבורה בכלל, ובקבורה הראשונה בשדה המכפלה בפרט – אברהם בפרשת רכישת שדה המכפלה לקבורת שרה. גם שם העיסוק הגדול בנושא הקבורה חורג מכלל פרשת קבורה רגילה.
עיקרי הדברים בביאור הפרשה:
דרכו של עולם בית קברות הוא מקום שכל בני האדם המתגוררים בסביבתו, מגיעים איליו בבא העת. כך היה גם בבית הקברות המקומי של בני חת. ובהגיע תורה של שרה, גם לה יש מקום בבית הקברות הזה. בפרט כש'נשיא אלוקים' מבקש לקבור שם את מתו, ודאי שבני המקום מסכימים לתת לו חלק בבית הקברות על חשבונם ומכיסם. גם עפרון מסכים לכך, כשאברהם מבקש שדווקא שדהו ייהפך לבית קברות. לזכות הוא לו לחנוך בשדהו את קבר שרה אשת אברהם.
אך לא אחד כאברהם יסכים לכך. ששרה מחוללת האומה הישראלית תקבר קבורת חמור בתוככי העם הדומה לחמור, אבי העם שנקרא שם אלוקיו עליו, לא יטמיע את קבר שרה בין הכנענים, כי גם שם בקרב יורדי הדומה אין לבית אברהם כל מקום עמם. דרכו של אברהם היא האנטי תזה המחולטת לדרכם של הכנענים, ולבית מדרשו של אברהם מוכרח שיפתח בית קברות חדש. לצורך כך אין די שבני חת יקצו מחלקם לטובת קבורת שרה, אלא נחוצה 'אחוזת קבר', חלקת אדמה שתהא מובדלת מאדמות הכנענים, ותעמוד כאחוזה עצמאית. רק רכישת חלקת קרקע בכסף מלא, תפקיע מהכנענים כל השפעה על קביעת יעודה. ואברהם, הוא זה שיקבע ששדה המקנה הופך לאחוזת קבר, ובכך ינציח את נבדלות דרכו בהוויית העולם הדוממת. [ועיין רשב"ם בביאור המקרא שם לפי זה]
זוהי ייחודה של מערת המכפלה, שם מוטמנים אבות האומה, במערה שהיא לפנים מערה. בהעמקה אחר העמקה. ללא כל חיבור אל מתי העולם החולי. לשם אף שואף יעקב אבינו להגיע. יעקב רואה את עצמו ואת מורשתו כאנטי תזה המחולט לתרבות המצרית, ובכדי להנציח ולהטמיע את הדבר בקרב צאצאיו, ובכדי להחדיר בהם את האימה מההתבוללות בתרבות הקלוקלת של מצרים, הוא מטיל את מלא כובד משקלו בכדי שהוא לא יקבר במצרים, אלא הוא יסתנף אל אחוזת אבותיו.
בקבורתו שם יעקב רואה השגת יעד מחייו – הנחלת מורשת האבות לשבטי ישראל, ומשום כך אין בין מותו לחייו כל הפרש, כיון שבקבורתו הייתה הנחלת מורשתו לא פחות מאשר בחייו.
קבורת הכנענים היא חדלון החיים, קבורת המצרים היא העדר הקיום. אך קבורתם של האבות, ושל יעקב בפרט, בעת נטו צללי חשכת גלות מצרים, היא המשכה נצחית של מורשתם לדורות הבאים.
ננציח את זכרת של ראשונים בחיינו, נמשיך את מורשתם. בד בבד עם הקפדה על 'איש על דגלו', כשלכל שבט ושבט משנים עשר שבטי ישראל, יש את מקומו הייחודי וההכרחי, מתוך השראת שלום ואחווה בד' רוחות מחנה ישראל.
משחקים באש, בידים, ברגלים, מזיזים אותה מצד לצד, משתעשעים בלהטוטי אש המחלוקת. ואז בורחים, נסים ממנה במהירות, אך היא עדיין שורפת. שוב בורחים, ושוב נסים, אך היא רודפת, שורפת, ומכלה.
אם לא נכבה את האש שאחזה בגלגל ציר חיינו, המנוסה לא תציל מכליה, והבריחה לא תושיע מלהבות חרבה המושחזת.