אחת ההתפתחויות בכלכלה המתחדשת, היא החברה שמוגדרת כחברה בערבון מוגבל – בע"מ. הרעיון המרכזי שבהקמת חברה כזו, היא הפרדה בין החברה, לבין בעלי המניות שלה. החברה מוגדרת " כאישות משפטית נפרדת" ולכן החברה מוגדרת כגוף עצמאי.
בעלי המניות מחזיקים בבעלות על "האישות המשפטית הנפרדת", אך הם אינם מוגדרים כחלק מגוף החברה, אלא הם רק שולטים בה ומורים לה כיצד לפעול.
לכן האחריות לחובות החברה מוטלת על כתפי החברה, ועל הנכסים שיש לחברה, מבלי כל קשר לבעלי המניות שהשקיעו את כספם בחברה.
בדרך כלל הבעלות על מניות החברה, מקנה אפשרות להינות מרווחי החברה, או מזכות למנות את הסגל הניהולי של החברה וכדו'.
האישיות העצמאית של החברה מעוררת את השאלה, האם בעל מניות שלקח הלוואה בשם החברה, יכול לטעון לבעל חובו, כי החברה היא זו שחייבת, מפני שיש לה אישיות משפטית עצמאית, ולכן אין החוב יוצר שיעבוד על הנכסים האישיים של בעל המניות, משום שהוא פעל ולווה בשם החברה ולא באופן פרטי.
כמקור הלכתי לרעיון של אישיות משפטית נפרדת, סובר הרב דייכובסקי, שניתן למצוא בהבדל שבין קרבן השותפים לבין קרבן ציבור.
בפרשת ויקרא נאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א' ב' ) ומבאר רש"י בשם הספרא כי מלשון הפסוק תקריבו קרבנכם יש לדרוש כי קיימים שלושה סוגי קורבנות.
האחד הוא קרבן היחיד, השני הוא קרבן השותפים אשר ביחד קונים ומביאים את הקרבן והשלישי הוא קרבן הציבור אשר עולה לזכות כלל הציבור.
וכתב הרמב"ן כי אם רוב ישראל מתאגדים להביא קרבן נדבה, אזי הקרבן יכול להיות מוגדר כקרבן ציבור, אשר חלים עליו דינים שונים מקרבן השותפים או קרבן יחיד.
וכגון בחובת הסמיכה אשר באופן עקרוני איננה חלה על הציבור (מצינו סמיכה של הכהן הגדול בפר יום הכיפורים וכן את סמיכת הסנהדרין בפר העלם דבר של ציבור).
וממילא ניתן לטעון כי קרבן ציבור אשר הוא שונה מקרבן היחיד והשותפים, יש בו את המשמעות של בעלות נפרדת ועצמאית, אשר מקבלת דינים אחרים משותפות רגילה.
בפוסקים ובאחרונים האריכו לדון בעניין ואף הציעו לראות את המקור לאישיות המשפטית העצמאית בסוגיות אחרות וכגון בסוגיית הנודר הנאה מחברו ומנכסיו( נדרים פרק ה' ) שהוא נאסר לשתות מבור העיר ולהתפלל בבית הכנסת של העיר, משום שחברו הוא בעלים משותף בנכסי העיר.
אך אין הוא נאסר בשתיה מהבור של עולי הרגל שנמצא באמצע הדרך, וכן הוא אינו נאסר בהנאה מהעזרה בבית המקדש וכדו.
וזאת משום שיש לראות את בור המים שבאמצע הדרך, וכן את בית המקדש וכדו' כנכסי הציבור שיש בהם אישיות משפטית נפרדת ועצמאית, וזאת בניגוד לבור המים או בית הכנסת שבעיר שהם בבעלות ושותפות של אנשי העיר.
מבלי קשר למקור ההלכתי של הרעיון שנקרא " אישיות משפטית נפרדת", מצינו בפוסקים מחלוקת כיצד יש להתייחס אל חברות בע"מ והתאגדויות שונות.
המהר"ם שיק ביו"ד סי' קנח' סובר כי בעל המניות מוגדר כמלווה לחברה בע"מ, ולכן אין לראות קשר בין בעל המניות לבין אישיות החברה.
כך מצינו גם בשו"ת צפנת פענח סי' קפד' אשר דן האם חברה יכולה ללוות בריבית, וכן האם יהודי יכול להיות בעל מניות של בנק אשר גובה ריבית על ההלוואות, או נותן ריבית על הפקדות בחשבון.
אם נגדיר את החברה או הבנק כאישיות משפטית נפרדת ועצמאית, אזי ניתן לומר כי בעל המניות איננו עובר באיסור כאשר החברה גובה ריבית או נותנת ריבית.
משום שלא הוא עושה את האיסור, אלא החברה- האישיות המשפטית העצמאית, היא אשר "מבצעת" ו"עוברת" על האיסור.
וכתב הצפנת פענח כי חברה בע"מ מוגדרת "כצורה" בלי "חומר", ולכן אין לראות את בעל המניות כחלק מהותי מן החברה, וממילא משמע כי יש לראות בחברה בע"מ, כאישיות עצמאית.
לאור זאת ברור כי חברה אשר לוקחת הלוואה, או יוצרת חוב כלשהוא, אזי רק נכסיה משתעבדים, ואין לראות בבעל המניות כאחראי על החוב. (למעט אם בעל המניות התחייב באופן אישי, וכגון בעת חתימה על ערבות אישית וכדו').
אך בשו"ת מהרש"ג (תלמיד המהר"ם שיק) יו"ד סי' ג' הקשה על סברת המהר"ם שיק, שלא ייתכן לומר כי נכסי החברה הם בבעלות החברה, ולא בבעלות בעלי המניות, משום שאין אדם כזה אשר נקרא חברה, ובעלות צריכה להיות שייכת לאדם מסוים.
וממילא משמע כי המרש"ג אינו מוכן לקבל את הטענה, כי בהלכה יש "אישיות עצמאית" , ולכן הוא סובר שבעלי המניות הם החברה, ולכן הם עלולים לעבור על איסור ריבית, וכן נכסיהם הפרטיים, משתעבדים לחובות שנלקחו בשם החברה.
ייתכן כי שיטה הדומה במעט לסברת המהרש"ג, מצינו בדברי המנחת יצחק בחלק ג' סי' א' הסובר, כי גם לפי דין המלכות, אשר נוהג בהרבה מדינות, האישיות המשפטית הנפרדת נוצרה, רק כדי לצמצם ולהפחית את האחריות של בעלי המניות לחובות החברה( לאור שיקולים כלכליים ומסחריים)
אך אין לראות בחברה המוגבלת – בע"מ, כמערכת אשר מצמצת גם את הבעלות על נכסי החברה, ולכן בעלי המניות, הם בעלי הנכסים של החברה, ולא החברה בע"מ היא הבעלים של נכסי עצמה.
לאור זאת, בשאלות של איסור כגון ריבית או חמץ בפסח, לכאורה בעלי החברה יעברו על האיסור וזאת משום שהם עצמם בשר מבשרה של החברה.
ולכן אם לחברה יש חמץ בפסח, אזי ניתן לומר כי החמץ שייך לבעל המניות היהודי, משום שהוא הבעלים על נכסי החברה
אבל ביחס לחובות החברה, אולי ניתן לומר כי אין בעלי המניות אחראיים לחוב, משום שהמלווה והלווה הסכימו ביניהם לפעול על פי דין המלכות.
וממילא ההתניה וההסכמה שלהם ליצור חוב או הלוואה על פי תנאי דין המלכות, יכולים להסיר את השעבוד מנכסיו הפרטיים של בעל המניות.
הדברים נכתבו בתמצות לשם עיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה
לתגובות stern1416@gmail.com