המשנה במסכת בבא בתרא ז: אומרת שבני החצר שגרים בבתים נפרדים הפתוחים לחצר אחת גדולה, יכולים לכפות על בן חצרם, להשתתף במימון הגנת ושמירת בתי החצר.
לאור זאת ניתן לכפות ולחייב את בן החצר להשתתף בהוצאות הבניה של ביתן השמירה, וכן להשתתף בתשלומי שכר השומר.
וכתב הרמ"א בחו"מ סי' קסג' כי אפשרות הכפייה על מימון אמצעי הגנה, נמצאת גם ביד המיעוט, ואין צורך שרוב בני החצר יסכימו או יבקשו להוסיף הגנה ושמירה על חצרם.
את דין המשנה פסק השו"ע להלכה בחו"מ סי' קסא' שבני החצר כופים זה את זה לבנות בית שער ודלת לחצר, וכן יכולים לכפות אחד על השני, להשתתף במימון שאר צרכי החצר, או במימון דברים שמנהג בני המדינה לעשות בחצר.
וכתב הסמ"ע בסע"ק א' כי אפשרות הכפייה על בניית בית שער ודלת לחצר, כוללים גם את המנעול ושאר צרכי ההגנה הנדרשים.
עוד נפסק בשו"ע כי למרות שניתן לכפות על השתתפות בדברים המוגדרים כצורך החצר, אין שום חובה על בני החצר ליטול חלק במימון פעולות שהם אינן צורך החצר, כגון ייפוי סיוד ציור וכדו'.
(אלא שאם אחד מבני החצר מימן את שיפוץ וייפוי החצר מכיסו, ושאר השכנים גילו בדעתם כי הם חפצים בנויה החדש של החצר, או בהשבחת ערך הבניין , אזי הם מתחייבים לשלם, כדאיתא בסוגיית המקיף את חברו מד' רוחות בבא בתרא ד: ובשו"ע חו"מ סי' קנח' )
לאור חובת ההשתתפות של כל אחד מן הדיירים במימון ההגנה והשמירה או בצרכים מיוחדים אשר מנהג בני המקום לעשותם.
יש לדון ולברר כיצד נקבע שיעור ההשתתפות של כל אחד מן הדיירים, האם נוסחת ההשתתפות נקבעת על פי גודל הדירה, או מספר הנפשות שמתגוררות בבית וכדו'.
הגמרא במסכת בבא בתרא ז: מביאה כי רבי אליעזר שאל את רבי יוחנן כיצד יש לחשב את שיעור ההשתתפות של כל אחד מבני העיר במימון צרכי ההגנה של העיר. (צרכי הגנה מפני גנבים ולא הגנה מפני אויבים ומלחמות)
האם נוסחת החישוב נקבעת על פי מספר הנפשות שגרות בכל יחידת דיור, או שמא נוסחת החישוב נעשית על פי כמות הכסף או הנכסים הממוניים שנמצאים בבית, אשר על ידי השמירה זוכים להגנה.
על שאלה זו השיב רבי יוחנן, בגרסה הראשונה של התשובה, כי מדד ההשתתפות נקבע, על פי היקף הנכסים הממוניים או כמות הכסף שיש בכל בית.
ומבארים התוס' ועוד ראשונים, שמאחר וסוגיית ההגנה על העיר עוסקת בהגנה מפני ליסטים הגונבים ממון, ולא מפני אויבים המבקשים לאבד נפש ח"ו.
אזי יש לקבוע את שיעור ההשתתפות על פי היקף ההנאה ממערכת ההגנה, וממילא ההנאה מן השמירה עומדת ביחס ישיר, לכמות הנכסים הממוניים שנשמרים בכל דירה.
בגרסה השניה (איכא דאמרי) של הגמרא, מובא כי רבי יוחנן נשאל האם נוסחת החישוב נעשית על פי כמות הממון שנמצא בכל בית כפי שהתבאר לעיל, או שנוסחת החישוב נעשית, על פי מידת הקרבה של הבית אל גבולות העיר (שכעת פרוצים) משום שניתן לטעון, שככל שהבית ממוקם קרוב יותר אל גבול העיר, אזי קיימת סבירות גבוהה יותר, שהגנב יכנס אל הבית, משום שיותר קל לפרוץ אל בית קרוב, מאשר להסתכן ולפרוץ לבית אשר ממוקם בטבורה של העיר.
וממילא בית אשר נמצא בקרבת גבול העיר אזי הוא נהנה יותר ממערכת ההגנה או מן השומר שנמצא בשער, ועל כן יש להשית על בית זה שיעור השתתפות גבוה יותר.
על שאלה זו השיב רבי יוחנן, כי חישוב ההשתתפות נעשה על פי מידת הקירבה של הבית אל גבולות העיר, משום שקירבה זו יוצרת סיכון פריצה גדולה יותר, וממילא קירבה זו גם מחייבת בשיעור השתתפות גדול יותר.
הראשונים נחלקו כיצד לפרש את תשובת רבי יוחנן על פי הגרסה השניה בגמרא.
רבינו תם וכן הרא"ש ועוד ראשונים סוברים, כי אומנם רבי יוחנן (על פי האיכא דאמרי ) פסק ששיעור ההשתתפות נקבע על פי קירבת הבית אל השער או הגדר, אך ברור כי יש להכניס אל נוסחת החישוב גם את היקף הנכסים הממוניים שיש בכל בית.
וזאת משום שלא ייתכן כי בעל בית עני, שאין לו כל ממון או חפצי ערך בבית, יחויב להשתתף בתשלומי השמירה וההגנה בשיעור גבוה, רק משום שביתו ממוקם סמוך לשער העיר.
ואילו העשיר, אשר הוא הנהנה העיקרי ממערכת ההגנה, משום שביתו מלא בזהב וחפצי ערך, ישלם שכר שמירה מועט, רק משום שהוא גר באמצע העיר.
ולכן אומרים התוס' והרא"ש כי כוונת רבי יוחנן היא שיש לחשב את שיעור ההשתתפות בתשלומי השמירה, הן על פי מידת הקירבה של הבית אל שער העיר, והן על פי שווי הממון או חפצי הערך שיש לכל אחד בביתו.
הרי"ף וכן הרמב"ם בהלכות שכנים פ"ו הלכ' ד' סוברים, כי נוסחת החישוב מתייחסת רק למידת הקירבה של הבית אל גבול העיר.
משום שבתים אלו הם הנהנים העיקריים מהחומה וממערך ההגנה, אך החישוב אינו לוקח בחשבון את שיעור חפצי הערך והממון שיש לכל תושב בביתו.
השו"ע בחו"מ סי' קסג סעי' ג' בתחילת דבריו מביא את שיטת הרי"ף והרמב"ם שעבור הגנת העיר יש לגבות תשלום על פי מידת הקירבה של הבית אל גבול העיר.
וכן מביא השו"ע את דעת היש אומרים שהיא שיטת התוס' והרא"ש כי נוסחת ההשתתפות לוקחת בחשבון גם את מידת הקירבה של הבית אל גבול העיר וגם את שיעור הנכסים הממוניים שיש בבית.
וממילא שיעור תשלומי השמירה בבית המשותף לכאורה יהיה תלוי במחלוקת הראשונים שהובאה להלכה בשו"ע.
אלא שיש לציין כי הנימוקי יוסף ב"ב דף ה. מדפי הרי"ף, הביא את שיטת הר"י מגא"ש והר"ח שיש להבדיל בין שיטת חישוב ההשתתפות בהגנת העיר לבין שיעור ההשתתפות בהגנת החצר.
משום שבהגנת העיר קיימת משמעות לקירבה והריחוק מגבול העיר הפרוץ, אבל בחצר ששיטחה הוא קטן, אין לראות הבדל בין הבית שבקידמת החצר, לבין הבית שנמצא באמצעה של החצר.
לאחר הדיון על שיעור ההשתתפות בהוצאות השמירה וההגנה שבחצר, יש לדון על שאר הוצאות הבית המשותף כגון ניקיון חשמל וכדו' .
מצד אחד ניתן לטעון כי הוצאות הניקיון הן דומות להוצאות השמיר ה(וממילא שיעור ההשתתפות יהיה תלוי במחלוקת הראשונים), אך מאידך לכאורה מצינו בהן התייחסות מפורשת בסוגיית הגמרא.
הגמרא בבא בתרא יא: אומרת כי הזבל שבחצר מתחלק לפי פתחים, בראשונים מצינו מחלוקת כיצד לפרש את דברי הגמרא. יש מן הראשונים שסוברים כי סוגיית הגמרא עוסקת בשאלה כיצד לחלק את הזבל בין דיירי החצר.
משום שבזמנם היה נהוג להשהות את האשפה עד שהיא תתעפש ותיהפך לחומר זיבול עבור השדות, וממילא יש לדון כיצד הזבל מתחלק בין דיירי החצר, האם לפי כמות הדיירים שבכל בית, או בחלוקה שווה בין כלל בעלי הדירות בחצר.
אך בדרישה אות יא' על הטור בחו"מ סי' קעב' פירש כי הטור סובר כהרמב"ם (והר"י מגא"ש) שסוגיית הגמרא עוסקת בשאלה, כיצד בני החצר צריכים לחלק ביניהם את הוצאות פינוי הזבל והאשפה מן החצר.
וממילא מתוך סוגית הגמרא עולה, כי למרות שבכל יחידת דיור מתגוררים מספר אנשים שונה, בכל זאת עלויות פינוי האשפה מתחלקות שווה בשווה בין הדירות, ואין עושים חישוב של מספר הנפשות המתגוררות בכל בית דירה.
וממילא מתוך ביאור הדרישה עולה לכאורה, כי ההוצאות השוטפות של ניקיון וכדו' מתחלקות שווה בשווה בין בעלי הדירות, וכפי שמצינו בסוגיית הגמרא שדנה בחלוקת עליות פינוי הזבל מן החצר.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כלל הוראת הלכה למעשה
לתגובות stern1416@gmail.com