ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך (דברים י' יב')
הגמרא במנחות מג: תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך".
ומבאר רש"י כי דרשת רבי מאיר נסמכת על המילה "מה" אל תיקרי מה אלא מאה. תוספות מבארים כי דרשת רבי מאיר נסמכת על מאה האותיות שיש בפסוק.(והובאו בראשונים דרשות נוספות)
בספר המנהיג וכן באבודרהם מובא כי חיוב אמירת מאה ברכות ביום הוא חיוב מתקנת משה רבינו וכי יש לו סמך גם מן הנביאים והכתובים אלא שהתקנה נשתכחה ולאחר מכן חידשה דוד המלך.
וכך גם מצינו במדרש רבה במדבר יח' שבזמן דוד המלך הייתה מגיפה ובכל יום היו מתים מאה אנשים מישראל עד שתיקן דוד המלך שיהיו מברכים מאה ברכות בכל יום ואז נעצרה המגיפה וכן מובא גם בטור או"ח סי' מו'.
עוד כתב בספר המנהיג כי לאחר תקופת דוד המלך שוב נשתכחה התקנה מעם ישראל עד שבאו חכמי התלמוד וחידשוה וקבעוה וכן מובא במחזור ויטרי ובשיבלי הלקט.
הבה"ג וכן היראים מונים במניין המצוות שלהם גם כמה מצוות שהן לא מדאורייתא ובתוך מנין זה מובאת גם תקנת חכמים לברך מאה ברכות בכל יום.
הרמב"ם בספר המצוות סובר שאין למנות מצוות דרבנן בתוך מנין המצוות. סברת הרמב"ם היא שמאחר והתורה מצווה אותנו על לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל אזי אנו מצווים לשמוע בקול חכמים.
וממילא אין להבחין בין דין דרבנן אחד ולהכניס אותו לתוך מנין המצוות לבין דין דרבנן אחר אשר הוא נכלל רק בציווי הכללי של לא תסור ואין הוא נמנה באופן פרטני בתוך מנין המצוות.
הרמב"ן בהשגות על הרמב"ם בספר המצוות כתב כי יש להשיב על טענת הרמב"ם מדוע מצוות דרבנן מסוימות הבה"ג כן הכניס אותן לתוך מנין המצוות ואילו מצוות דרבנן אחרות הבה"ג לא מנה אותם במפורש אלא רק מכוח הציווי של לא תסור.
וסברת הרמב"ן שיש להבחין בין גזירות או תקנות שחכמים עושים כדי להרחיק את האדם מן העבירה לבין חובה שחכמים מטילים על האדם.
דבמקום שחכמים קבעו ברוחב דעתם הקדושה גדר או סייג אזי תקנת חכמים נחשבת כחלק מן המצווה עצמה מפני שמהות תקנתם היא לשמור ולדאוג שהמצווה תתקיים בשלמותה ולכן אין למנות את תקנת חכמים אלו כמצווה עצמאית אלא תקנתם היא חלק ממשי מן המצווה עצמה.
אבל כאשר חז"ל הקדושים קובעים חובה חדשה אשר היא איננה שייכת או מתקשרת למצווה אחרת אלא תקנתם היא עניין חדש העומד באופן עצמאי.
אזי יש מקום למנות את תקנת חכמים בתוך מנין המצוות מני דהוי עניין חדש וזאת גם הסיבה שהבה"ג מנה את תקנת חכמים לברך מאה ברכות ביום מפני שזהו דין חדש שאינו משתייך למצווה אחרת.
בשדי חמד הביא כי יש הרוצים לומר שחובת אמירת מאה ברכות ביום היא דין מדאורייתא. סברתם היא כי מאחר ויש הלומדים שדרשת אל תיקרי היא מדאורייתא.
וממילא לשיטת רש"י המפרש כי מקור חובת מאה ברכות נלמד מדרשת על תקרי מה אלא מאה אזי חובה זו היא דין דאורייתא גמור(בשדי חמד כתב להוכיח שלימוד אל תיקרי הוא אינו מדאורייתא)
אבל התוספות ועוד ראשונים הסוברים שהפסוק מה ה' שואל מעימך וכו' נדרש בדרשות אחרות אזי ממילא חובת אמירת מאה ברכות היא דין דרבנן ודרשת הפסוק היא רק אסמכתא בעלמא ואיננה מקור לחיוב מדאורייתא.
הראשונים כתבו את חשבון מאה הברכות שאנו אומרים במהלך היממה. את חלק מן הברכות אנו אומרים כחובה גמורה וכגון ברכות התורה ברכת ציצת ותפילין וכדו'.
וחלקן הן ברכות הרשות שהרוב נוהגים לומר אותן וכגון ברכת המזון לאחר סעודת שחרית או ברכות הנהנין וכדו'
בבית יוסף או"ח סימן מו' כתב כי חשבון מאה הברכות מתחיל מהלילה ולכן עם ברכת המפיל ציצית תפילין שמונה עשרה וכו' אנו מגיעים לחשבון של מאה וחמש ברכות בכל יום.
השו"ע או"ח סימן מ' סעי' ג' פסק את דברי הגמרא במנחות מג: שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות.
וביאר המשנה ברורה בסע"ק יד' דטעם התקנה כפי שהביא הטור בשם רב ניסים גאון וכדאיתא במדרש שהיו מתים בכל יום מאה נפשות מישראל עד שתיקן דוד המל לברך מאה ברכות בכל יום.
חיוב נשים באמירת מאה ברכות
יש מן האחרונים שכתבו כי נשיםאינן חייבות באמירת מאה ברכות ביום. סברת הפוטרים היא כי מאחר והראשונים מנו בחשבון מאה הברכות הרבה ברכות שנשים פטורות מהן וכגון ציצית תפילין וכדו' אזי אין הנשים חייבות בדין מאה ברכות ביום.
והקשו האחרונים על סברא זו דהרי הובאו לעיל דברי המדרש בבמדבר רבה שדוד המלך עצר את המגיפה באמצעות התקנה של אמירת מאה ברכות ביום וממילא רואים כי לדין מאה ברכות ביום יש חשיבות בהגנה מגזירה רעה ח"ו וברור כי גם נשים זקוקות להגנה ולשמירה.
ומביאים המקשים הוכחה מדברי הגמרא בקידושין לד. אשר מביאה הווא אמינא לומר שרק אנשים חייבים במזוזה ואילו נשים פטורות לגמרי מחובת מזוזה.
ובדחיית ההווא אמינא אומרת הגמרא כי מאחר ומצוות מזוזה היא גם מגינה ושומרת אזי לא ניתן לומר שרק גברים צריכים חיים ונשים לא וממילא ברור שגם נשים חייבות במזוזה.
ואם כן טוענים האחרונים שמדברי הגמרא מוכח כי במצווה אשר יש בה גם סגולת ההגנה לעניין מסוים ברור שנשים חייבות בה.
עוד מביאים האחרונים להוכיח כי גם נשים חייבות באמירת מאה ברכות ביום דהרי הרמב"ם בהלכות תפילה פרק יד' פסק שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות.
וחובה זו שייכת גם בשבת למרות שבשבת נאמרות פחות ברכות מפני שאין בה חובת תפילין ואין שמונה עשרה ברכות בתפילה וכדו'.
וכתב הרמב"ם שבשבת יש להשלים את המאה ברכות על ידי ברכת הבשמים או ברכת הנהנין על מיני פירות וכדו'.
וממילא חזינן כי אם ברכות החובה או ברכות הרשות שרגילים לברכם בכל יום אינן עולות לכדי מאה ברכות יש להשלים את מנין הברכות על ידי אמרית ברכות הנהנין וכדו'
ולכן טוענים האחרונים כי לכאורה גם נשים יכולות להשלים למאה ברכות למרות שאינן מברכות את כל המאה הברכות שפורטו בחשבונם של הראשונים והבית יוסף.
אין בדברים בכדי לפסוק הלכה אלא רק לעורר את לב המעיין לפילפולא דאורייתא.