והורשתם את הארץ וישבתם בה (במדבר לד' נג')
הרמב"ן בפירושו על התורה כותב כי הפסוק "והורשתם את הארץ וישבתם בה" נקרא בלשון ציווי ובו הקב"ה מצווה אותנו לשבת ולרשת את ארץ ישראל. ומתוך ציווי זה גם נלמד שיש איסור לעזוב או לצאת מן הארץ כדאיתא בגמ' כתובות קי:
בתוך דבריו מביא הרמב"ן את ביאור רש"י על התורה שמפרש את הפסוק והורשתם ... וישבתם... בלשון של הבטחה מבלי שיש בו כל ציווי וממילא בפסוק זה הקב"ה מבטיח שבעתיד עם ישראל יישב בארץ ישראל אך אין בפסוק זה ציווי לשבת בארץ ישראל.
בספר המצוות בשכחת העשין מצווה רביעית כתב הרמב"ן כי הרמב"ם שכח למנות את מצוות יישוב ארץ ישראל למרות שמצווה זו נוהגת לדורות וחייבים לקיימה גם בזמן הזה.
והוסיף עוד הרמב"ן להוכיח כשיטתו מתוך הפסוק בפרשת דברים פרק א' פס' כא' "ראה נתן ה' אלוקיך לפניך את הארץ עלה רש וכו " ומכאן משמע שמצווים אנו לעלות לשבת ולרשת את הארץ
וכן כתב הרמב"ן להוכיח כשיטתו מדברי התורת כהנים בפר' בהר המובאים גם בגמרא כתובות קי: שכל היוצא מארץ ישראל דומה הוא כאילו עבד עבודה זרה. ועוד הוסיף שם הרמב"ן בראיות נוספות לשיטתו.
וכתב המגילת אסתר כי הרמב"ם אינו חולק על הרמב"ן שיש מצווה לשבת בארץ ישראל אלא שהרמב"ם השמיט ממניין המצוות שלו את מצוות יישוב ארץ ישראל מפני שהרמב"ם סובר שמצוות כיבוש הארץ והישיבה בה הייתה קיימת דווקא בימי משה יהושע ודוד.
אבל בזמן הזה לאחר חורבן בית המקדש אין מצווה לשבת בארץ ישראל וממילא הרמב"ם השמיט את מצוות יישוב ארץ ישראל ממניין המצוות שלו.
הקשו האחרונים על ביאור המגילת אסתר שלכאורה מצינו בכמה מקומות שהרמב"ם נוקט להלכה, כי גם בזמן הזה נוהגת מצוות יישוב ארץ ישראל.
דהנה הרמב"ם בהלכות שבת פרק ו' הלכה יא' פסק שהלוקח בארץ ישראל בית מן העכו"ם הרי הוא יכול הוא לומר לגוי שיכתוב לו את שטר המכר בשבת.
והסיבה היא כי אמירה לגוי בשבת היא איסור דרבנן ובמקום שקיימת מצוות יישוב ארץ ישראל חכמים לא גזרו על האמירה לגוי וממילא חזינן כי גם לשיטת הרמב"ם מצוות יישוב ארץ ישראל נוהגת בזמן הזה.
עוד פסק הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ה' הלכה ט' כי אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ אלא אם כן מטרת יציאתו היא ללמוד תורה לישא אישה וכוד' .
אך לצאת בשביל לגור בחו"ל אסור וממילא חזינן כי גם בזמן הזה סובר הרמב"ם שיש לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל.
האחרונים כתבו לתרץ כי הרמב"ם באמת סובר שגם בזמן הזה שייכת מצוות יישוב ארץ ישראל אלא שהרמב"ם לא מנה את מצוות יישוב הארץ במניין המצוות משום שכבר הקדים הרמב"ם בשורשים וכתב כי מצווה הכוללת בתוכה מספר מצוות אחרות הרי היא איננה נמנית במניין המצוות.
והסיבה היא כי יש למנות כל מצווה באופן עצמאי ואין לכתוב מאמר אחד המורה על קיום כל המצוות וכגון שהיה נכתב עשה את כל מצוות ה' ולכן גם מצוות ארץ ישראל שהיא כוללת בתוכה מצוות רבות לא נמנתה כמצווה אחת במניין המצוות של הרמב"ם.
יציאה מהארץ לחו"ל
מתוך דברי הרמב"ם והרמב"ן שהובאו לעיל חזינן כי יש גם איסור לצאת או לעזוב את ארץ ישראל וכתב הרמב"ן כי איסור זה נובע ממצוות יישוב ארץ ישראל.
ויש לעיין ולהבין מדוע מצוות יישוב ארץ ישראל גורמת לאיסור יציאה מן הארץ והרי לכאורה ניתן לקבוע את מקום המגורים העיקרי בארץ ישראל ומידי פעם לצאת לחו"ל.
הגמרא בבא בתרא צא. אומרת כי אסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל אך אם בארץ ישראל נוצר מצב של יוקר מחיה משמעותי או שלא ניתן למצוא בה את די צורך מחייתו אזי מותרלצאת לחו"ל ולקנות שם מזון ופרנסה..
ובביאור דברי הגמרא כתב הרשב"ם כי סיבת איסור היציאה היא מפני שהיוצא מן הארץ מפקיע את עצמו מן המצוות.
ובפשטות כוונת הרשב"ם היא דהיוצא לחו"ל הרי הוא מפקיע עצמו מן המצוות התלויות בארץ ולכן אסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל.
והקשה הגליוני הש"ס בכתובות קי: על דברי הרשב"ם דלכאורה מדוע הרשב"ם מבאר שאיסור היציאה נובע מביטול המצוות שתלויות בארץ והרי לכאורה היה הרשב"ם יכול לבאר בפשטות שאיסור היציאה נובע מביטול עצם מצוות ישיבת ארץ ישראל.
ותירץ הדברי שלום בסימן טו' דמכוח קושיית הגליוני הש"ס יש ללמוד פשט אחר בשיטת הרשב"ם. וביאור העניין תלוי במחלוקת ראשונים מהו גדר האיסור של היציאה לחו"ל.
יש מן הראשונים שסוברים כי איסור היציאה לחו"ל נובע מכך שהיציאה מן הארץ גורמת לביטול מצוות התלויות בארץ ולביטול מצוות יישוב ארץ ישראל.
אך שיטת המאירי בכתובות קיא. היא כי איסור היציאה אינו נובע מקדושת הארץ ומצוותיה אלא שמאחר ובארץ ישראל ישנם אנשים יראי חטא ותלמידי חכמים אזי יותר קל לקיים בה את המצוות וכן יותר קל להכיר בה את בוראינו ולעובדו ולכן יש איסור לעזוב מקום תורה ויראת שמים.
עוד כותב המאירי שמן הטעם של מקום תורה ויראת שמים יש גם איסור לעזוב את בבל לארץ אחרת וזאת משום שבבל מרוכזים תלמידי חכמים ויראי חטא ואין לעזוב מקום תורה ויראת שמים.
וכתב בדברי שלום שיש נפקא מינא בין טעמי הראשונים כי לשיטות הסוברות שאיסור היציאה נובע מקדושת הארץ ומצוותיה אזי אין לצאת מן הארץ גם לזמן קצר ואין היוצא יכול לטעון שמקום מגורי הקבע שלי הם בארץ ישראל ואני מעוניין לצאת אך לזמן מה וזאת משום שגם בזמן קצר של שהייה מחוץ לארץ ישראל היוצא מפסיד את קיום המצוות שתלויות בארץ.
אך לשיטת המאירי שאיסור היציאה נובע מהאיסור לעזוב מקום תורה ויראת שמים בכדי שלא ילמד ממעשיהם הרעים של העכו"ם וכדו'
אזי אם מקום מגורי הקבע של היוצא הם בארץ ישראל והיציאה נעשית לזמן קצר וקצוב אזי כבר אין כל כך חשש שהיוצא ילמד ממעשיהם הרעים של העכו"ם או שהוא יתרשל בקיום תורה ומצוות וממילא יהיה ניתן לצאת לחו"ל לזמן קצוב.
ועל פי המתבאר בטעמי הראשונים כתב הדברי שלום לתרץ את קושיית הגליוני הש"ס על הרשב"ם. דהרשב"ם כתב שהאיסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל הוא כי ביציאה לחו"ל היוצא מפקיע את עצמו מן המצוות.
וממילא הגיליוני הש"ס הבין כי ביאור דברי הרשב"ם קאי על המצוות שתלויות בארץ ולכן הקשה מדוע הרשב"ם לא כתב במפורש שמפקיע את עצמו ממצוות יישוב ארץ ישראל הכוללת גם את המצוות שתלויות בארץ.
אך ניתן לתרץ ולומר כי הרשב"ם קאי בשיטת המאירי שאיסור היציאה לחו"ל נובע מן האיסור לעזוב מקום תורה ויראת שמים ולא משום החשש לאי קיום המצוות שתלויות בארץ דווקא וממילא דברי הרשב"ם מתפרשים באופן שונה וללא כל קושי.
ולא ניתן להקשות את קושיית הגליוני הש"ס מדוע הרשב"ם לא כתב את הטעם הפשוט של הפקעת מצוות יישוב ארץ ישראל וזאת משום שהרשב"ם חושש מהפקעה רחבה של מצוות רבות ולא רק חשש של הפקעה מן המצוות שתלויות בארץ.
הצגת כל התגובות