ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב (במדבר יח' כז')
הגמרא בביצה יג: דורשת מן הפסוק ונחשב לכם תרומתכם וכו', כי כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה, כך גם תרומת מעשר ניטלת באומד ומחשבה.
נחלקו הראשונים בביאור המשמעות של הפרשה במחשבה. רש"י בבכורות נט. מפרש בפירוש ראשון כי לא מספיקה מחשבה גרידא בכדי ליצור חלות הפרשה, אלא צריך גם דיבור והוצאת כוונת ליבו בפיו.
וביארו התוס' כי לשיטת רש"י פירוש המילה מחשבה היא, כדמצינו בגמרא בבא מציעא מד. הדורשת מהפסוק "על כל דבר פשע", שחייבים גם על מחשבה כמעשה, ומתוך סוגיית הגמרא עולה כי מחשבה הכוונה היא לדיבור.
בפירוש השני בבכורות נט. וכן בביאור דברי הגמרא ביצה יג: מפרש רש"י, שההפרשה נעשית על ידי מחשבה ממש, ולכן יכול לתת את עיניו בצד אחד ולחשוב בליבו כי הפירות שנמצאים בצד זה הם פירות התרומה עבור הגורן כולו, ולאחר מכן לפנות לזווית אחרת של הגורן ולאכול ממנו.
שיטת הראבי"ה ועוד ראשונים כי ניתן לעשות חלות של הפרשת תרומה באמצעות מחשבה וללא דיבור כלל, אך לאחר מחשבת ההפרשה יש לעשות מעשה ולהפריש בפועל את פירות התרומה מן ערימת פירות הטבל.
שיטה נוספת בראשונים מצינו בדברי המאירי וכן בשיטת הרא"ה, כי הפרשה באמצעות אומד ומחשבה משמעותה, כי יש לחשב מהו אומדן ההפרשה, וממילא המילה מחשבה מתפרשת כביצוע פעולת חישוב ולא כהפרשה על ידי חשיבה וכוונת הלב.
הראשונים הביאו הוכחה כי ניתן להפריש תרומה באמצעות מחשבה בלבד. דהרי איתא במשנה תרומות פרק א' שאילם לא יפריש תרומות ומעשרות, אך אם הפריש הרי תרומתו תרומה.
וביארו בירושלמי כי לכתחילה לא ראוי שהאילם יפריש תרומות ומעשרות וזאת משום שהוא אינו יכול לברך בפיו, אך אם כבר עשה את מעשה ההפרשה הרי שבוודאי תרומתו תרומה. ומתוך דברי המשנה משמע שלא צריך להוציא בפה את דבר מעשה ההפרשה ולכן גם הפרשת האילם הרי היא מועילה.
אך כתבו האחרונים כי לכאורה ראיית התוספות היא קשה, מפני שניתן לומר שבמקרה בו עוסקת המשנה לאחר שהאילם הפריש תרומות ומעשרות במחשבה הוא נטל את פירות התרומה ונתנם לכהן וממילא הוא ביצע הפרשה בפועל.
אבל עדיין ניתן לטעון כי גם האילם וכן כל אדם לא יוכלו לתת את עיניהם בצפון הגורן ולחשוב כי הפירות שם הם תרומה, ולאחר מכן לפנות אל דרום הגורן ולאכול שם פירות, וזאת משום שבהחלט שניתן לבאר במשנה כי הפרשה במחשבה גרידא איננה מועילה ורק מחשבת הפרשה בצירוף מעשה ההפרשה היא המועילה.
ברכה על הפרשה במחשבה
הבית יוסף באו"ח סימן תלב' מקשה מדוע חכמים תיקנו ברכה על בדיקת חמץ ואילו על ביטול החמץ שעניינו הוא מדאורייתא חכמים לא תיקנו כל ברכה.
ומבאר הבית יוסף שהסיבה היא כי שאין מברכים על מצוות שקיומן אינו במעשה אלא במחשבה בלבד ומאחר וביטול החמץ נעשה בלב האדם לא נתקנה עליו ברכה.
ומתוך דברי הבית יוסף הוכיח הגאון רבי וואלף איגר (דודו של הרעק"א) כי לא ניתן לספור ספירת העומר על ידי כתיבת מניין הימים, אלא צריך הסופר את ספירת העומר למנות את הימים בפיו ועל ידי דיבור.
וההסבר הוא דכיון שחכמים תיקנו לברך על ספירת העומר אזי מוכח שמצוות הספירה צריכה להתקיים באמירת הפה ואם יכתוב את מניין הימים אזי הספירה נעשתה במחשבתו ולא באמירת הפה.
והקשה הר"ר ישעיה פיק (הובאו דבריו בשו"ת רעק"א או"ח סי' כט') דלכאורה דברי הבית יוסף צריכים עיון, דהרי מצינו שניתן להפריש תרומה במחשבה ולא מצינו בשום מקום דאם מפריש במחשבה אינו מברך על הפרשתו וממילא מוכח שכן ניתן לברך על מצווה שמתקיימת במחשבתו.
ותירץ הרעק"א (שם בסימן ל') דכיוון שמצוות הפרשת התרומה תמיד תסתיים במעשה של נתינה דהרי המפריש צריך לתת את התרומה לכהן.
אזי למרות שעכשיו בעת שמתחיל את מצוות ההפרשה אינו עושה מעשה אלא רק מגדיר במחשבתו אלו פרות הם תרומה. בכל זאת ניתן לברך כבר עכשיו בעת התחלת המצווה, וזאת משום שמצוות ההפרשה כוללת בתוכה מעשה גמור של נתינה.
אבל מצוות ביטול חמץ שונה היא בתכלית מפני שמדין דאורייתא סגי שהאדם יבטל את החמץ בליבו ודיו וממילא מצוות ביטול חמץ במהותה היא מצווה שמתקיימת אך ורק במחשבת האדם ואין היא מחייבת מעשה כלל
ולכן מובן מדוע חכמים לא תיקנו ברכה על ביטול החמץ בניגוד למצוות הפרשת תרומה שיש לברך אף על הפרשה שנעשית במחשבה.
עוד כתבו הצמח דוד והבאר מרים לתרץ את קושיית הר"ר ישעיה פיק דיש לחלק בין מצוות הפרשת תרומה לבין מצוות ביטול חמץ.
דהרי במצוות הפרשת תרומה לאחר שהאדם החליט בליבו כי פירות מסוימים יהיו תרומה ומעשר אזי חל על הפירות חלות דין של תרומה שגם גורם לקריאת שם חדש על הפירות ומעתה הם מוגדרים ונקראים כפירות תרומה.
וממילא אפשר לומר כי במקום החלת חלות דין מכוח המצווה, יש לברך על המצווה למרות שהיא מתקיימת במחשבה בלבד.
אבל בביטול חמץ שיש הסוברים כי הוא אינו פועל מדין הפקר שמשמעותו כי האדם מפקיר את בעלותו הממונית על החמץ.
אלא עניין וחלות הביטול הוא הסכמת האדם לדין התורה שהחמץ אינו כלום בשבעת ימי הפסח
אזי אם כך במחשבת הביטול אין האדם עושה חלות על החמץ כלל אלא הוא רק מסכים לרצון התורה שהחמץ הוא אינו כלום, וממילא אין האדם מצידו עושה חלות דין ולכן הוא גם אינו מברך על הביטול.