ותקח ציפורה צור ותכרת את ערלת בנה(שמות ד' כה')
הגמרא בעבודה זרה כז. מביאה מחלוקת מהיכן לומדים שעכו"ם אינו יכול למול. רב סובר כי הפסול למול נלמד מהפסוק "ואתה את בריתי תשמור"(בראשית יז' ט') ורבי יוחנן סובר כי הפסול למול נלמד מהפסוק המול ימול(שמות יב' מח').
בהמשך הסוגיא אומרת הגמרא כי יש נפקא מינא מהו המקור לפסול עכו"ם מלמול דאם נלמד את הפסול מהפסוק ואתה את בריתי תשמור אזי אישה איננה יכולה למול מפני שהיא איננה מצווה על המילה.
אבל אם פסול העכו"ם נלמד מהפסוק המול ימול אזי אישה כשרה למול ומבאר הראב"ד שהסיבה שאישה תהיה כשרה למול היא מפני שאין לה את חיסרון הערלה וממילא הרי היא ככל בן ברית שכשר למול אחרים.
ומקשה הגמרא למאן דאמר שלומד פסולי מילה מהפסוק ואתה את בריתי תשמור וממילא נובע מכך שאישה איננה יכולה למול ,כיצד ציפורה מלה את בנה והרי היא אסורה במילה.
ומבארים האחרונים שלא ניתן לתרץ את קושיית הגמרא ולומר כי אומנם אישה איננה כשרה למול אך ציפורה בכל זאת מלה את בנה והסיבה היא כי אם אישה איננה כשרה למול אזי מילתה היא פסולה ואין מעשה המילה נחשב מעשה מילה הראוי ולכן ברור הוא כי בזה שציפורה מלה את בנה זאת ראיה שאישה כשרה למול וממילא קשה על מ"ד שלומד פסול מילה מהפסוק ואתה את בריתי תשמור.
ומתרצת הגמרא בתירוץ הראשון כי ציפורה לא מלה בעצמה אלא שלחה שליח למול ולכן המצוה נקראת על שמה מפני שהיא התעסקה בעניין המילה ודאגה למילת בנה אבל את מעשה הסרת הערלה עשה בר חיובא.
ביאור האחרונים בדין שליחות במילה
התוספות בעבודה זרה כז. מקשים דלפי מ"ד שפסול במילה נלמדת מהפסוק ואתה את בריתי תשמור וממילא אישה איננה בפרשת מילה אם כן מדוע הגמרא בקידושין כט. נצרכת ללמוד מהפסוק "וימל אברהם את יצחק בנו ...כאשר ציוה אותו אלוקים"(בראשית כא' ד') שדווקא איש מצווה למול את בנו אבל אישה איננה מצווה למול את בנה והרי למ"ד ואתה את בריתי תשמור אישה איננה יכולה למול וממילא לא צריך לימוד מיוחד שממעט אותה מהחיוב למול את בנה.
ותירצו התוספות כי למ"ד ואתה את בריתי תשמור הפסוק כאשר ציווה אותו מלמד שאישה איננה מחויבת כלל במילת בנה ואף לחזר אחר מוהל או לדאוג לשאר צרכי המילה אין היא מחויבת.
והקשה בקובץ הערות סימן עו' שלכאורה תירוץ התוספות הוא קשה מאוד מפני שהגמרא בקידושין כג: אומרת שניתן למנות שליח רק לדבר שהמשלח יכול לעשות בעצמו וממילא לכאורה לא מובן כיצד אישה תוכל למנות שליח למול את בנה והרי היא בעצמה איננה יכולה למול וממילא היא גם איננה יכולה למנות שליח שימול את בנה.
ותירץ בקובץ הערות כי יש לחלק את סוגי השליחות לשניים יש שליחות שהשליח אינו יכול לעשות בעצמו את מעשה השליחות וכגון שליח לגירושין דהרי אין אדם יכול לגרש את אשת חברו . אבל כאשר הבעל ממנה את השליח לגרש את אשתו אזי השליח הוא מקבל כוח והרשאה לשליחות מן המשלח.
אך קיימת שליחות מסוג אחר שבה השליח יכול לעשות בעצמו את מעשה השליחות וזאת ללא כל הרשאה מן המשלח וכגון שליח לקיום מצוות הצדקה דהרי ברור הוא שהשליח בעצמו גם מחויב במצות הצדקה וממילא הוא גם יכול לעשות את מעשה המצווה בעצמו.
אלא שאם המשלח מעוניין שמעשה המצוה יתייחס אליו אזי יש באפשרותו למנות שליח שיקיים עבורו את מצוות הצדקה ולאחר שהשליח מילא את שליחותו מעשה המצוה מתייחס למשלח ונחשב כאילו הוא קיים את המצווה.
על פי הבנת סוגי השליחות ניתן לומר כי דברי הגמרא בקידושין שמשלח יכול למנות שליח רק בדברים שהוא המשלח יכול לעשות בעצמו הם מתייחסים רק לסוג שליחות שהשליח איננו יכול לבצע בעצמו ועל כן הוא זקוק לקבל כוח והרשאה מן המשלח וממילא ברור שהמשלח יכול להעניק סמכות וכוח רק בדברים שהוא בעצמו יכול לפעול ולעשות
ועל פי הבנה זו לכאורה ניתן ליישב את הקושיא שבדברי התוספות מפני שניתן לומר כי אישה למרות שהיא איננה יכולה למול בעצמה אבל בכל זאת יש עליה חובה למנות שליח למול את בנה וזאת משום שכאשר היא תמנה שליח בוודאי שהיא תמנה אדם בר חיובא שיכול למול בעצמו וממילא אין הוא השליח זקוק לקבל כוח לפעול ממי שמינה אותו לשליח אומנם אם יפעל ללא רשות ייחשב כגונב מצוה אבל מילתו תהיה כדין והנימול ייחשב כישראל שמהול כראוי
ולכן סוברים התוספות שהגמרא בקידושין כט. צריכה למעט מהפסוק כאשר ציווה אותו שהאישה איננה מחוייבת כלל וכלל במילת בנה ואין היא צריכה לתור אחר מוהל שיפעל מכוח שליחותה למול את בנה אלא זוהי מצווה שמוטלת רק על האב ובידו לבחור האם למול בעצמו או למנות מוהל שימול בשליחותו.
עוד יש לתרץ על פי שיטת המהר"ח אור זרוע בסימן יא' שמהות מצות המילה היא להיות בלא הערלה ומעשה הסרת הערלה והמילה הם רק הכשר לקיום מהות המצוה של להיות בלא העורלה ומצוה זו דומה למצות תפילין שאין המצוה בעצם קשירת התפילן על זרועו אלא מהות המצוה היא שיהיה האדם עטור בתפילין שעל ראשו וזרועו.
המהר"ח אור זרוע מוכיח את שיטתו מזה שדוד המלך נכנס אל המרחץ ונעצב אל ליבו מפני שלא היה יכול לקיים כל מצוה בבית המרחץ עד שנזכר שהוא בלא העורלה ואומר המהר"ח אור זרוע שמזה שדוד המלך שמח במילתו ברור הוא שהמצוה היא להיות מהול מפני שאם המצוה היא רק הסרת העורלה אזי דוד המלך היה יכול לשמוח גם בראשו וזרועו שעליהם הוא מניח תפילין אלא ודאי מוכח שמצות מילה היא להיות מהול ולא עצם הפעולה של הסרת העורלה.
ועל פי דברי המהר"ח אור זרוע ניתן לומר כי ללא הלימוד מהפסוק כאשר ציוה אותו שאישה איננה מצווה כלל במילת בנה היה אפשר לומר כי אישה למרות שאיננה יכולה למול בעצמה ולמרות שאין אדם יכול למנות שליח לדבר שהוא איננו יכול לעשות בעצמו בכל זאת היה ניתן לומר כי אישה צריכה לדאוג לצרכי המילה כדי שבנה יהיה מהול ואין היא צריכה למנות שליח למעשה הסרת העורלה מפני שהסרת העורלה היא רק מעשה הכשר מצוה ולא עצם מצות מילה ולכן מבארים התוספות כי הגמרא בקידושין לומדת מהפסוק כאשר ציוה אותו שאפילו לדאוג להסרת העורלה ולצרכי המילה אין האישה חייבת.