במסכת יומא [לה:] הגמרא דנה בעני עשיר ורשע שבאו בפני בית דין של מעלה.
"לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותיי, אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל? אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו לפרנסתו, וחציו לשומר בית המדרש וכו'.
"עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר? אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום היה נודד ממדינה למדינה ללמוד תורה".
"רשע, אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי; אומרים לו: כלום נאה היית מיוסף? אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום הייתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית. אמרה לו: השמע לי! אמר לה: לאו. אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין. - אמר לה: ה' מתיר אסורים - הריני כופפת קומתך - ה' זקף כפופים, - הריני מסמא את עיניך - ה' פוקח עורים. נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה. לשכב אצלה - בעולם הזה, להיות עמה - לעולם הבא. ע"כ.
מסקנת הגמרא: "נמצא, הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים". גמרא מפורסמת - ורבו המפרשים על הגמרא הזו.
כל מי שלומד גמרא זו, בסתר ליבו משתומם
כשלומדים את דברי הגמרא הנ"ל עולה התמיהה - מה התביעה כלפיי? אני פלוני בן פלוני יהודי פשוט. מדרגה פשוטה מאוד. מי אני ומה חיי? המרחק ביני ובין יוסף הצדיק רב מאוד וכיצד ניתן להשוות אותי ליוסף ולדרוש ממני צדיקות ופרישות בניסיון שכזה, ועוד לחייב אותי בדין לפי דרגה נעלה כ"כ?
וכן לגבי הלל - הלל היה במדרגה רוחנית גבוהה שהיה מוכן אפילו בעוני הכי גדול לעסוק בתורה מתוך הדחק, ונראה שאין לאדם הממוצע כוחות נפש שכאלה. וכן לגבי רבי אלעזר בן חרסום שהיה עשיר גדול ובכל זאת עוסק בתורה יומם ולילה.
כיצד אפשר לדרוש מהיהודי הפשוט בדורנו השפל, דור עקבתא דמשיחא, מסירות נפש שכזו שנמצאה אצל יחידי הדורות בתקופת התנאים הקדושים?
השאלה מתעצמת עוד יותר לאחר שלומדים כיצד התמודד יוסף הצדיק עם אותו ניסיון וכיצד לבסוף עמד בו בהצלחה.
הרי נאמר על יוסף הצדיק: 'ויבא יוסף לעשות מלאכתו', ומובא בפרש"י בחומש מח' רב ושמואל מהגמרא במסכת סוטה [לו:]: חד אמר לעשות מלאכתו ממש וחד אמר לעשות צרכיו נכנס. ע"כ. לפי מאן דאמר אחד, מפורש שיוסף הצדיק כמעט נשבר וכבר נכנס אל אשת פוטיפר לעשות צרכיו, כלומר להיות עימה.
ומה הציל את יוסף באותו ניסיון נורא? מובא בגמרא שם: "ותתפשהו בבגדו לאמר וגו', באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון אמר לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב ורועה זונות יאבד הון מידו. 'תשב באיתן קשתו' א"ר יוחנן משום ר' מאיר ששבה קשתו לאיתנו; 'ויפוזו זרועי ידיו' נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו; 'מידי אביר יעקב' מי גרם לו שיחקק על אבני אפוד אלא אביר יעקב; 'משם רועה אבן ישראל' משם זכה ונעשה רועה שנאמר 'רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף'. ע"כ.
אם יוסף זכה עבור נס, מדוע זה מחייב את הרשע?
נמצינו למדים שיוסף הצדיק זכה לעמוד בניסיון ולעלות לגדולתו הנצחית, בזכות יעקב אבינו שדיוקנו נראתה אליו. אם כך, כיצד מעשה זה של יוסף הצדיק יכול להוות תקדים עבור כל רשע?
ידוע מה שנכתב בספה"ק, שהאדם חוטא מפאת רוח שטות שנכנסת בו, וברגע החטא שוכח את אור האלוקות ומסתלקת ממנו ההארה.
כל רשע יטען שגם אם הוא היה זוכה לגילוי נבואי שכזה בשעת ניסיון, בוודאי שלא היה חוטא בזוכרו את השם יתברך ואת העונג והשכר שיש בקיום מצווה.
נחזור אם כן על שאלתנו לעיל: מדוע יש תביעה כלפי היהודי הפשוט לעמוד בניסיונות הקשים ביותר, וכל זאת בגלל אבותינו, שהיו לתפארת האנושות, שהצליחו לעמוד בניסיונות במסירות נפשם? ובפרט קשה להבין, כיצד ניסיונו של יוסף הצדיק מחייב כל יהודי לעמוד בכל פיתוי של שמירת הברית ופרישות מן העריות, כאשר יוסף הצדיק עצמו זכה לסיוע בדמות דיוקנו של אביו?
הבנת גדלותו של יוסף הצדיק
כדי להבין את הגדלות של המעשה של יוסף הצדיק, ראשית יש ללמוד על מציאות חייו בתוך טומאת מצריים.
כאשר יוסף הצדיק נמכר, היה אז נער בן שבע עשרה, בשיא כוחו ובשיא תוקפו, בחור מרשים כמה"כ 'ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה'. למרות שנמכר לעבד מספר פעמים, לא איבד מחנו ומהדרו. יוסף אכן מוצא חן בעיני פוטיפר והוא ממנה אותו אחראי על כל הבית.
מתוקף תפקידו המרכזי, הוא נאלץ להתחכך במשך כל שעות היום עם נשות הבית ובינהן עם אשת אדונו שחיזרה אחריו עד כדי הפעלת כוח ואלימות : (בראשית ל"ט, ז-ח) 'וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵן' – יש לשים לב לטעמי המקרא בפסוק זה. נמצא טעם "שלשלת" על המילה "וימאן", לפי טעם זה יש להאריך ביותר בניגון הקריאה. יש כאן רמז למאבק קשה ומתמשך שעבר על יוסף כמובא במדרש: "אם אתה לא נותן לי אני עושקתך בדברים אחרים.
היה אומר לה: 'עושה משפט לעשוקים'. חותכת אני פרנסה שלך! והיה אומר לה 'נותן לחם לרעבים', כובלתך אני! והיה אומר לה 'ה' מתיר אסורים', כופפת אני את קומתך! והיה אומר לה 'ה' זוקף כפופים' מסמא אני את עיניך! והיה אומר לה 'ה' פוקח עורים'.
עד היכן? ר' הונא בשם ר' אחא אמר, עד שנתנה שרתוע של ברזל (חתיכת מתכת) תחת צוארו עד שיתלה עיניו ויביט בה, אעפ"כ לא היה מביט בה, הה"ד 'ענו בכבל רגל וברזל באה נפשו". ע"כ. י
וסף הצדיק מתמודד באופן יומיומי עם סחיטות ואיומים שהגיעו עד לכדי אונס ואפילו להביט באשת אדונו הוא מסרב. בניסיונו של יוסף אין מדובר בהתמודדות רגעית, שעליו להכריע אם לשכב עם אשת פוטיפר אם לאו. מדובר בהתמודדות שנמשכה לאורך זמן ממושך.
(שם, ט-י) 'וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ'. יום יום היא מדברת אליו, לא שומע אליה 'לשכב אצלה להיות עמה'. אומר רש"י, לשכב אצלה - אפילו ללא תשמיש. להיות עמה - סתם להיות עמה באותו חדר. מפרש רשב"ם, נזהר היה יוסף אפילו להתייחד עמה.
קשה לתפוס מציאות חיים שכזו, בה נאלץ נער צעיר בשיא תוקפו ויופיו להתמודד עם תביעה כל כך כוחנית ודורסנית, וכן איתא במדרש (מדרש רבה בראשית פרשה פז פסקה ו) שמטרונא אחת טענה שבהכרח יוסף נכשל בעברה, אלא שהתורה מכסה עליו, ושאלה את ר' יוסי איך יכול להיות שיוסף נער בן שבע עשרה עומד בניסיון הזה?
התורה ממשיכה בתיאור כיצד יוסף משיב לאשת פוטיפר: (בראשית שם, ח-ט) 'וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הן אדני לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים'. יוסף הצדיק דוחה את אשת אדוניו בשני טעמים: ראשית הוא אומר, אני לא יכול להיות כפוי טובה לפוטיפר, הוא מינה אותי על כל הבית. אין גדול בבית הזה ממני, ולא חסך ממני מאומה, חוץ ממך וכו'. ובנוסף טוען יוסף: 'וחטאתי לאלהים', בנוסף לטעם הראשון סוף סוף את אשת איש ואת אסורה עלי.
נמצינו למדים שגבורתו של יוסף לא נמדדה בהחלטה של רגע אחד. אלא יוסף גדר את עצמו לאורך תקופה ארוכה. יוסף שמר על עצמו בקדושה ובטהרה בתוך מציאות שוחקת, מפתה ואלימה. אשת פוטיפר לא נתנה להרפות מעל יוסף והוא מצידו התגונן במלחמת התשה מתמדת.
מתוך שיוסף הצדיק גדר את עצמו ופיקח על עצמו בשגרה, בשעת חרום כאשר הפיתוי כבר כמעט שבר אותו, הוא זכה לסייעתא דשמיא וניצל מהחטא. ניצחונו של יוסף לא התחיל דווקא באותו היום בו נשאר לבדו עם אשת אדונו בבית. אלא מתוך שעמד בניסיונות קטנים בשגרת היום יום, היה ראוי לאותו גילוי שהציל אותו מהחטא. מכאן נלמד כלל שמופיע בספרי המוסר, ומובא להדיא במסילת ישרים בשער הזהירות: אם אדם מפקח על עצמו ונזהר מעבירות, הרי הוא זוכה לשמירה עליונה להינצל מהחטא.
בזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים לישראל
(שם יב) 'וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה'.
וינס ויצא החוצה. שואלים המפרשים, מה זה 'וינס ויצא החוצה'? הרי יוסף היה אחד מי"ב שבטים. כחם של י"ב שבטים היה מאוד חזק, יכלו, שמעון ולוי אחים להרוג את שכם, ויהודה כאשר כעס על יוסף בפרשת 'ויגש', עמד להחריב את כל מצרים.
יוסף הצדיק לא יכל בכוחו למשוךאת הבגד מתוך ידה? מדוע הוא משאיר אצל אשת פוטיפר "ראיות" שלבסוף יפלילו אותו? התורה מדגישה: 'ויעזוב בגדו בידה' ואחר כך 'וינס ויצא החוצה'. ועוד יותר יש לתמוה, שהרי פוטיפר היה שר אצל פרעה, הממונה על הרוגי מלכות, והיה בעצמו זה שהורג לפי פקודת המלך.
בודאי שהיה יוסף צריך לפחד מאדונו, מתוקף תפקידו האכזרי. מדובר בפיקוח נפש של ממש, אמנם גילוי עריות הוא ביהרג ואל יעבור, אך מכל מקום היה על יוסף לעשות את המעט כדי שלא יבוא להיות נאשם בדין מוות.
אלא הביאור בזה, שבאותו ניסיון, יוסף גייס את כל כוחותיו על מנת שלא להיכשל. יוסף ידע שחייו ונצחיותו תלויים בהכרעה זו, ולכן באותו רגע גורלי שבו בחר שלא להיכנע, יוסף "מנתק מגע" כל עוד נפשו בו. יוסף מתנתק מאשת פוטיפר בכל מחיר, כל היצמדות אליה אפילו לעוד רגע קט, עלול להחזיר אותו להתמודדות איומה שחלילה תוריד אותו לבאר שחת. אפילו חזרה קצרה לאשת פוטיפר למשיכת הבגד מתוך ידה, היה מסוכן מידי באותו שלב ולכן כדי להישאר בקדושה, בחר להטות את עצמו ממנה באופן מוחלט.
ובזה מובנים דברי המדרש, שבזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים לישראל. משה רבנו ביציאת מצרים, הלך לחפש את עצמותיו של יוסף, כדאיתא במדרש פרשת בשלח, שמשה לקח טס של זהב וכתב עליו: "עלה שור, עלה שור" כמו שכתוב 'בכור שורו הדר לו', יוסף הצדיק נמשל לשור. זרק משה את הטס ועלה ה"שור", כך עלו עצמותיו של יוסף.
אם משה רבנו לא היה מביא את ארונו של יוסף איתו, לא היה נקרע הים לישראל. "הדא הוא דכתיב 'הים ראה וינס', בזכות 'ויעזוב בגדו בידה וינס', כן, אז 'הים ראה וינס', קריעת ים סוף נעשתה בזכותו של יוסף הצדיק.
חינוך עצמי ללקיחת אחריות
ביוסף הצדיק מתגלם כוח של מסירות נפש עילאי, ומידה כנגד מידה: כשם שיוסף שבר את מוסכמות הטבע, כך בניו וצאצאיו זכו שהים ישבור את טבעו בעבורם, ויקרע לגזרים. וכמו שכתבנו לעיל, מסירותו של יוסף לא נמדדת רק במעשה רגעי, אלא באורחות חיים מתוקנות ומקודשות.
אע"פ שגורלו בתחילת הדרך, נראה היה כאילו אינו מאיר פנים, מכל מקום יוסף לא בחר להימלט מאחריות בטענה ש"החיים אכזבו מאותו". אע"פ שעבר התנכלות קשה מאחיו הגדולים, והתגלגל בין סוחרי אדם שמכרו אותו כחפץ, ועוד התמודד עם הניסיונות הקשים שידע בן אנוש בבית פוטיפר, ועם זאת, נזרק לבור, וכעבור עשר שנים, התארך עונשו בעוד שנתיים.
למרות כל זה לא נטש את דרכי אבותיו, ושמר על גחלת של קדושה וטהרה תוך דביקות בהקב"ה בכל צעד ושעל. הרי היום לא עלינו ולא עליכם, כל הנושרים שיש, כולם טוענים: זה הרב שלי אמר לי פעם מילה לא יפה, וההורים שלי לא אוהבים אותי, ואח שלי ואחים שלי מרביצים לי וכו'. אבל יוסף הצדיק לא היה ככה, יוסף הצדיק, למרות כל מה שעבר עליו, על אף כל הקשיים, על אף שהיה לו את כל הסיבות שלא לעמוד - ויוסף הצדיק עדיין עומד בצדקו.
חלומותיו של יוסף, ההכנה לגדולה
על חלומו של יוסף בו מתאר כיצד השמש והירח והכוכבים משתחווים לו, יש לתמוה מה ראה יוסף לספר את החלום לאוזני אחיו? הרי טבעי הוא שבעקבות החלום ופרשנותו יתעוררו רגשות של ביקורת וכעס. אלא שהביאור בזה, שיוסף הצדיק לא ראה שום פסול בדבריו, אדרבה, הרגיש בזה בחינת 'הכובש את נבואתו', שח"ו הכובש את נבואתו חייב. אמנם עדיין יש לשאול, מה הטעם כל החלומות האלה? מדוע הקב"ה הביא חלומות אלו ליוסף, הרי לכאורה עשו לו רק רע. הם הגבירו את הקנאה בין אחיו, וגרמו לו להימכר ולהישאר בודד במצרים. גם אם נאמר שהייתה בזה נבואה שצריכה להימסר לבני יעקב,
מדוע יוסף הוא זה שנבחר לקבל את הנבואה ולהיות זה שיספר את הנבואה לאחיו?
אלא שההשגחה העליונה, רצתה להעניק ליוסף את הכוח לעמוד בכל הניסיונות הקשים העתידים לבוא עליו. הקב"ה בחר להביא ליוסף את החלומות האלה, כדי שידע מה היכולות שלו. מתוך החלומות האלה יוסף הצדיק ידע שהוא עתיד למלוך על כל אחיו, וידע שהוא עתיד לכלכל אותם, ושהוא עתיד לתת להם את פרנסתם. ידיעה זו ליוותה אותו בכל הקשיים שעבר החל ממכירתו לעבד ועד לאותו היום בו עבדי פרעה הריצוהו מן הבור. יוסף הצדיק לכל אורך הדרך זכר שיש תכלית לכל הסבל שהוא עובר, וזכר שהוא מיועד לגדולה, ומתוקף זה יכול היה לשאוב כוחות.
וכאן ראוי להביא דבריו של רבי יעקב אבוחצירא ע"ה, בתיאור החלום: 'והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובינה אלומתיכם ותשחוינה לאלומתי'. מתגלה כאן רמז חשוב מאוד המלמד על סוד עלייתו של יוסף לגדולה. מרומז בזה הפסוק שיוסף הצדיק זכה למלכות ולאותה מעלה רק אחרי שנתנסה בעריות עם אשת פוטיפר, ועמד בצדקו ושמר אות ברית קודש כהלכתו, רק בגלל זה עלה לגדולה. רק בזכות השמירה של הברית.
איך רואים את הרמז? אומר רבי יעקב, לפיכך בחלום הראו לו שהוא עומד מול כל אחיו, ונתנסה בברית, ויעמוד על עומדו, ואחר כך יבואו אחיו ואביו וישתחוו לו. לאחר מכן חולם את החלום בו השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לו, השמש זה יעקב, ואומר, אלומות יש בה אותיות "מולות" ואלומים יש בו אותיות "מולים" ואלומתי יש בה אותיות "מילתו" - שהכל קשור למילה.
וזה מה שרמזו בחלום שכל מילות השבטים ישתחוו למילתו, מדוע? בגלל שהוא לבדו יעמוד בניסיון שמירת הברית בצדקו, ואומר, שלפיכך כששמעו את החלום הזה הם הבינו את הרמז וטענו כנגדו: 'המלך תמלך עלינו אם משל תמשל בנו', כלומר, הבינו שעתיד הוא היות המלך עליהם, ואע"פ שהחלום קומם אותם, הבינו את החלום.
אומר רבי יעקב, שבמקום אחר נאמר, כי יוסף נמנה בשבעה כורתי ברית, אותם מזכירים בהושענא רבה, ויוסף הוא כנגד היסוד, ונמנה עם האבות עצמם. בגימטריא יצח"ק זה 280, ויש בו שמונה הויו"ת, יעק"ב - שבע הויו"ת, ויוס"ף בגימטריא שש הויות, ללמד: יצח"ק; יעק"ב; יוס"ף; יוסף הוא חלק אחד מהאבות. וזהו "אלה תולדות יעקב" - יוסף. שכל הגדלות של יעקב אבינו לפי המתבאר - הוא יוסף.
"אילמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו"
נאמר במסכת אבות "עשרה ניסיונות נתנסה בהם אברהם אבינו". לכאורה כל אחד מאיתנו מתנסה ביום ממוצע במספר ניסיונות רב הרבה יותר! בכל מפגש עם אנשים, בכל תפילה, בכל פניה עורב לו היצר או איזה מידה בלתי מתוקנת שיש בנו, ומנסים להסיט. אלא צריכים לדעת ולהבין, שהניסיונות של אברהם אבינו לא היו ניסיונות יומיומיים שיש לנו.
בניסיונות היומיומיים שיש לנו אנו זוכים לרחמים מהבורא יתברך, כדאיתא בגמרא בשלהי סוכה: שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום להורגו, ואילמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. ע"כ. אצלנו, בכל ניסיון עם היצר הרע, הקב"ה נמצא איתנו, ועוזר לנו ומחזק אותנו ונותן לנו את הכוחות לעבור את הניסיונות, מה שאין כן בניסיונותיו של אברהם אבינו. אברהם אבינו עבר את הניסיונות לבדו, וראיה לדבר מצינו בפרשת נח בהבדל בין נח לאברהם, אומר רש"י (בשם המדרש), נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם אבינו אפילו בלא סעד.
אברהם אבינו עבר את אותן ניסיונות לבד, בלי עזר וסיוע. כך היה גם יוסף הצדיק ולכן, יוסף הצדיק מחייב את הרשעים. את החידוש שהבאתי למעלה מצאתי כתוב בספר "אחת שאלתי", למה יוסף מחייב את הרשעים, הרי כל רשע יבוא ויגיד וכי אני יוסף!? אלא שיוסף הצדיק מלמד כל אדם את הדרך לעמוד בניסיונות החיים: הדרך לעמוד בניסיונות קשים וקיצוניים מתחילה בעמידה בניסיונות הקטנים היומיומיים. מי שרוצה לזכות לגדולתו של יוסף ולזכות לשמירה מן השמיים כדי שגם הוא לא יחטא, חייב להתחזק ביראת שמים ולהקפיד בניסיונות של השגרה אותם האדם דש בעקביו.
עוד יש לומר, שאחרי שהאדם שומר על עצמו בכל כוחותיו ועומד בכל הניסיונות שמצד האמת ראוי לו לעמוד בהם, ועושה את המוטל עליו ע"פ טבעו ומזגו, אזי הקב"ה עושה נס ומצילו מידי תקלה וביזיון. יוסף הצדיק אחרי שע"פ הטבע עשה מה שמוטל עליו וע"פ הטבע כבר לא יכל לעמוד בניסיונותיו, אז בא הקב"ה ושלח לו דמות דיוקנו של אביו כעזר וסיוע כדי שימלט מן העבירה.
'וינס ויצא החוצה' – כך היא דרכו של יוסף, מלחמה ללא פשרות ומבלי להשאיר פתח ממנו יכולה להיכנס הטומאה.
מורי ורבותי, לא לחינם יוסף הצדיק זכה להיות אחד ומיוחד. במה זכה למדרגה הזאת להיכלל בקדושת האבות ולצרף ב' שבטים למניין בני יעקב? כל המדרגה הזאת בזכות שעמד על המשמר, לא נכנע, והתרחק מהעבירה בכל מה שיכל להתרחק, ובזכות זה יוסף הצדיק זכה לגדולתו הנצחית. כתוב 'ויוסף הוא המשביר' - מכאן למדים על פי המקובלים, שאם בן אדם חס ושלום אין לו פרנסה, זה מתוך שפוגם במידת הברית, כי מידת 'ויוסף הוא המשביר' קשורה לפרנסה. וכדאיתא בגמרא, קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף וקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, שהכל קשור במידת היסוד. והדרך להצליח כבחינת יוסף: 'וינס ויצא החוצה'.
כל אחד ימצא בדברים אלו חיזוק להתמיד בשמירת כל דבר שבקדושה ובפרט בשמירת בריתו של אברהם אבינו. הדור שלנו הוא דור פרוץ ביותר, לאחרונה התוודעתי במספר מקרים, בהם אנשים בני תורה, אברכים, יראי שמים, יושבים ועוסקים בתורה, נכשלים בכל מיני מכשלות שיש. ראוי שנגדור עצמינו בשגרת היום יום כדי שנביא על עצמינו הנהגה מיוחדת מאת הקב"ה שישמור עלינו מנפילות בעצת היצר.
יהי רצון שהקב"ה יזכה אותנו שבעזרת ה' נזכה לעמוד בכל הניסיונות האלו, ובפרט בניסיון הזה של קדושת הברית, כמו זה של יוסף הצדיק, ויהי רצון שבעזרת ה' בזכות זה נזכה לגאולה השלמה בקרוב. אמן.