לפני 13 שנה הקמנו יחד, חבר ואני, את אחד המניינים הראשונים - אם לא הראשון ששילב בתוכו כלי נגינה. היינו צעירים מלאי אנרגיה, והיה חשוב לנו לתת לרגש מקום משמעותי בלב.
אני לבד כנראה שלא הייתי מצליח להרים דבר כזה, ובסופו של דבר הייתי מוצא את עצמי יושב עם כמה חברים ומנגן בבית. בשביל זה צריך מישהו שבוער כמו סנה שאיננו אוכל.
קראנו לו 'הנגיד', ככה קראו לשמואל רנלס. בחומר הוא לא היה עשיר גדול, אך בלב הוא היה עשיר יותר מכל מי שהכרתי. הבן אדם רץ מפה לשם, סידר קצת אוכל וקצת הרבה לחיים, הביא ספר תורה ודאג שאנשים ידעו.
ככה הוקם המניין ראשון, המניין שחוגג השנה בר מצווה.
---
למעשה, אם אני צולל אל מרחבי הזיכרון, המניין הראשון התחיל עוד קודם, לאבחה קצרה של תפילה, ונדם ל-7 שנים נוספות.
בישיבה קטנה שלמדתי - 'מעוז חייל', היינו קבוצה של חברים שניגנו ושרו, ומתישהו החלטנו לעשות תפילת הלל מוזיקלית כמו הרב'ה הגדול, שלמה קרליבך.
גם 7 שנים אחרי, כשהמניין בהר נוף הוקם - המניין שעד היום פתח דלתות להמוני יהודים, הרעיון היה יוצא דופן עד כדי הזיה. קל וחומר בזמן שהיינו בני 15, והעולם נהג לשיר את 'יברך את יראי ה, הקטנים עם הגדולים', וזהו.
מצאנו מקום בשכונת שערי חסד, התחמשנו בכלי נגינה, והתחלנו להתפלל.
כשצללנו אל תוך ההלל, התפרצו שני אברכים אל בית הכנסת הקטן, והתחילו למחות. אין כמו מצוות מחאה, היא מלאת אמוציות, היא מצווה שמצילה את העולם מכל מה שרע, מבדילה צדיקים מרשעים וכמעט לא עולה כסף.
לא יכולנו להמשיך, המחאה הייתה נמרצת, ולהתחיל לריב מכות בזמן שאנחנו מנסים להלל ולשבח - קצת לא מתאים.
כשראינו ששום דבר לא הולך לשום מקום, החלטנו למצוא פשרה: נצעד כולנו אל רב השכונה, ומה שהוא יגיד - נעשה.
וככה, במין מצעד מוזר ומלא בזעם הדדי, אלו ואלו לשם שמים, אלו באמצע ההלל ואלו באמצע המחאה, צעדנו בואכה רבה של שערי חסד.
נכנסנו אל הקודש, ושם נפסק שנמשיך להלל, לגטר לחלל, ולחצרץ, מי בזה ומי בזה.
---
שנים רבות המניין בשכונת הר נוף פעל, ואנשים מרחבי הארץ באו - יום אחד בכל חול המועד לשיר ולשמוח, להלל ולהודות באווירה מיוחדת. נדדנו מבית כנסת 'הלובי', שם הכל התחיל, אל בתי כנסת שונים, חזרנו ושוב עברנו עד שהגענו לבית כנסת 'זכרון יוסף', רב ההוד, בעל שלשת הקומות, בהן שתי עזרות נשים.
---
בפסח המקורן הראשון - 2019 עשיתי הלל בשידור חי עם ידידי מני כהן, שניצח על הקלידים, אבל עדיין, הרגשתי שזה לא מספיק, אז הלכתי יום אחד להתפלל בבית כנסת הגר"א שבשכונה.
סבי היה מתפלל שם לפני 60 שנה, ומאז, שום דבר לא השתנה שם, חוץ מהאוכלוסיה, בית כנסת שמרני ויצוק. התפילות תמיד באותה השעה, הכל מדוייק כמו סרגל גרמני. ובקיצור, להכניס כלי נגינה למקום כזה דומה לכל מיני קונוטציות שלא אכתוב, כי למה? אז הלכתי בגפי.
בדרך לבית הכנסת פגשתי בכמה חבר'ה, והם, בטשטוש הקורונה המדכאת שאלו אם יהיה הלל, ואם הם יכולים להביא כלי נגינה. שמחתי על הרעיון, וכשהתחלתי לשיר את ההלל בבית הכנסת השומם, הם הצטרפו וביחד ריחפנו בין הצלילים והמילים הקדושות.
עמדתי למטה אך שוטטתי למעלה, לא שמתי לב לא לחיידקים, לא לווירוסים ולא לסחבות פנים מצויות. כשגמרתי את ההלל, קפצו עלי קבוצת זקנים זועמת, הן על כלי הנגינה, והן על תפילת המנחה שהתאחרה, וב-80 השנים האחרונות התחילה תמיד במדוייק.
הבנתי אותם והם הבינו אותי, ככה זה שאתה בשמחה. יש איזושהי הבנה פנימית.
---
היום הלכתי להתפלל שם, היום היחיד שלא הופעתי בו בבוקר. בעיני רוחי ראיתי את שתי החוויות השערי חסדיות, לפני 3 שנים, ולפני 20 שנה, והכל התחבר לי יחד, אחרי הכל ולפני הכל, מה שבאנו לעשות הוא להודות, לשבח, לפאר לרומם ולקלס, על כל הטובה שהקב"ה הביא עלינו.
ומחר, נתייצב לחגוג בר מצווה למניין בהר נוף, ברחוב אגסי 10, עם לבבות שבאים שנה אחרי שנה, שופכים את שמחתם במעגל יהודי קדוש.
הצגת כל התגובות