בדף היומי, במסכת בבא בתרא דף ק"ע, אנו מוצאים ביטוי חזק למעמדו של רב הנחשב "תנא ופליג". בגמרא שם, רב דן במקרה של אדם שפרע מקצת חובו. המשנה מציעה שתי דעות: "מתני'. מי שפרע מקצת חובו - ר' יהודה אומר: יחליף; רבי יוסי אומר: יכתוב שובר. רב לא פוסק כרבי יהודה או כרבי יוסי, אלא פוסק כדעה עצמאית: שבית דין יקרע את השטר ויכתוב שטר חדש. הוא אף מדגיש: "אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי…"
הרשב"ם מסביר שרב נחשב "תנא ופליג", כלומר מעמדו כתנא שחולק, ויכול לחלוק על תנאים אחרים. לכן מובן כיצד הוא חולק על שתי הדעות במשנה.
אמנם, ישנם אמוראים נוספים שחולקים על תנאים, אבל רב הוא הבולט שבהם. בתלמוד ישנו כלל שחוזר על עצמו שוב ושוב אודות רב - "רב תנא הוא ופליג". כלומר הוא במעמד תנא ולכן יכול לחלוק על דבריהם.
רב תנא ופליג, מדוע ומתי?
רב חי בתקופת המעבר בין התנאים לאמוראים. לכן, הוא נחשב גם כתנא וגם כאמורא, יש הסוברים שמעמדו של רב הוא "מדרגה ממוצעת", גם כתנא וגם כאמורא. לכן, הוא חולק על תנאים, אך גם אמוראים יכולים לחלוק עליו. וכן יש דעות המגבילות וסוברות שרב יכול לחלוק על תנאים רק בדברים ששמע מפי רבותיו התנאים.
מדוע בימינו אסור לחלוק על דברי התנאים?
הכסף משנה סובר שמיום חתימת המשנה, הדורות האחרונים קיבלו על עצמם שלא לחלוק על קודמיהם.
החזון איש מסביר שמדובר בהכרה כללית בירידת הדורות ובפער הגדול ברמת הלימוד וההבנה בין הדורות. לכן, לדעתו אין זה נדר או קבלה, אלא הכרה באמת שאיננו יכולים להשיג את רמתם של התנאים.
יש שסוברים שחתימת המשנה והתלמוד על ידי רוב חכמי ישראל מעניקה להם מעמד של בית הדין הגדול. בית דין מאוחר יותר אינו רשאי לבטל דברי בית דין קודם, אלא אם כן הוא גדול ממנו בחכמה ובמניין.
יש שסוברים כי הקובע בעניין זה היא קבלת כלל ישראל, שבכוחה להכריע הלכות מסופקות.