הצעת חוק מעניינת שיזם חה"כ ארז מלול מש"ס ואותה הוא מקדם במרץ, נועדה להסדיר את סמכויות בתי הדין הרבניים בנוגע להקדשות רבניים. לפי ההצעה, לבית הדין הרבני תהיה סמכות שיפוט ייחודית בענייני יצירה, ניהול וביטול של הקדש רבני שידון על פי דין תורה.
בדברי ההסבר להצעה נכתב: "חוק זה נועד להסמיך את בתי הדין הרבניים לדון גם בהקדשות יהודים שהוקמו לפני בתי דין שרעיים, על ידי יהודים, בתקופת השלטון העות'מאני בארץ ישראל, ואשר מקימיהם לא המירו את ההקדש בתקופת שלטון המנדט הבריטי להקדש "אזרחי", לפי פקודת בתי הדין האזרחיים והדתיים (שיפוט) משנת 1925".
אלא שמאחורי הצעת החוק הזו מסתתרים לכאורה אינטרסים פוליטיים כבדי משקל המבקשים בעצם לתת תוקף, למי שאחראי על בתי הדין הרבניים כלומר המשרד לשירותי דת המוחזק ברשות תנועת ש"ס, לפקח ולנהל את נכסי ההקדשות בדומה לבתי המשפט המחוזיים.
במילים פשוטות, הצעת החוק קובעת כי ההקדשות הדתיים יהיו כפופים רק לבית הדין הרבני, והיא גם מקימה רשם הקדשות חדש ורשמי — בתוך בית הדין — שהוא זה שיפקח על ההקדשות הדתיים מעתה.
הצעת החוק הזו מקוממת את היועצת המשפטית לממשלה המתנגדת לה בתוקף.
להמחשה: לפני 3 שנים, פנתה היועצת המשפטית לממשלה בעתירה לבג"ץ, כדי לקבל סעד מול ההחלטה של בית הדין הגדול שאסר על מוסדות הקדש לצרכי דת - להירשם תחת רשם ההקדשות במשרד המשפטים כחלק מהכישלון בחלוקת הסמכויות בין הגופים.
ובפועל, מול ההחרמה של בית הדין הגדול, עמדה הפניה לבג"ץ.
בית המשפט העליון בראשות השופט יצחק עמית, בחר בינתיים שלא לתת פסיקה בשאלה הגורלית וביקש מהצדדים ללכת להלך בוררות שיחלק את הסמכויות בין משרד המשפטים לבית הדין הרבני, אך המהלך לא צלח והמשבר הארוך נמשך.
הרקע למשבר
המושג 'הקדש' בענייני ירושות, הוא בעצם מונח משפטי, המתאר מצב שבו מייעדים לפי ההלכה המשפטית נכס — ברוב המקרים נדל"ן — לשימוש ציבורי או פרטי לאחר מות הבעלים.
התוצאה היא שבדרך כלל, אותם נכסים יעמדו לרשות הציבור ויהיה אסור למכור אותם. הם ינוהלו בידי נאמנים כך שפירות הנכסים ישמשו את המטרה שלה מייעד אותם רושם ההקדש.
הציבור מכיר את המושג הקדש בעיקר בנכסים ציבוריים מפורסמים המיועדים לצרכי דת וכדומה.
להמחשה: מתחם קבר הרשב"י על הר מירון מנוהל כהקדש למטרות דת. בירושלים מספר נכסים מפורסמים בעיר, כולל מבנה בתי החולים ביקור חולים ומשגב לדך, נוהלו כהקדשות דתיים.
לפי דיווח ב'דה מרקר', מהערכות של אנשי נדל"ן נראה כי שווי ההקדשות הדתיים בירושלים בלבד גבוה מ–10 מיליארד שקל.
כאשר מדובר על שטחי ונכסי נדל"ן יקרים במיוחד בשווי מליארדי שקלים, אזי סמכויות הניהול באותם נכסים מניבות הרבה רווח, יוקרה ואגו למי שמנהל אותם.
המורכבות המשפטית
בישראל ישנם כמה סוגי הקדשות, ותיקים יותר ופחות, כאשר אלו שהוקמו לפני קודם המדינה בתקופה העותומנאית חוסים בפועל תחת חוק אחד, אלו שהוקמו בזמן המנדט הבריטי משוייכים לחוק מגדיר אחר והחדשים יותר מחולקים לשניים, הההקדשות הציבוריים בשווי מוערך של 13 מייארד שקלים רשומים ברשם ההקדשות תחת משרד המשפטים ובתוקף בית המשפט המחוזי. ואילו ההקדשות הדתיים מנוהלים בידי בתי הדין.
אלא שהשאלה הבוערת היא נסובה סביב עניין הפיקוח על אותו גוף בבתי הדין, מאחר ולא הוכרה סמכותו של בית המשפט על ההקדשות הדתיים, מבקר המדינה ושאר גופים מתחו ביקורת על ניגודי העניינים שנוצרו.
הויכוח היה פשוט: במשרד המשפטים טענו שבית הדין הרבני לא יכול לפקח על עצמו, ומנגד בבית הדין הגדול טענו שאין שום סבירות שנכסים הנמצאים למשל בשכונות חרדיות ומנוהלות על ידי גופים חרדים - יהיו כפופים למשרד המשפטים או לבית המשפט המחוזי מאחר וזה נוגד את ההלכה.
בעקבות המחלוקת הבלתי נגמרת הזו , היועץ המשפטי לממשלה הקודם, אביחי מנדלבליט, קבע כי סמכות הפיקוח היא של רשם ההקדשות וכי ההקדשות הדתיים צריכים לדווח לו.
בתגובה אסר בית הדין הרבני על ההקדשות לציית למשרד המשפטים,
לפי כתבה של העיתונאית מירב ארלוזרוב ב'דה מרקר' המהלך הזה הוא מה שהוביל את העתירה, שהולידה את הצעת החוק של מלול.
ולסיכום, אם הצעת החוק תתקדם ותחוקק, תהיה כאן השתלטות פוליטית על ניהול ההקדשות, עם אפשרות שליטה וניהול על נכסים בשווי של מיליארדי שקלים.
מח"כ מלול נמסר בתגובה לכתבה ב'דה מרקר': "רשם ההקדשות הדתיים חונה תחת סמכות המשרד לשרותי דת והגיוני שהשר יהיה מעורב במינוי. זה אינו שונה מהמצב הקיים לגבי נציב תלונות השופטים ששר המשפטים ממנה ביחד עם נשיא בית המשפט העליון, או מינוי שופטים, שם שרים וח"כים חברים בוועדת המינויים".
הצגת כל התגובות