1.
בצהרי יום שני השבוע, התכנסה באולם "נגב", האולם הגדול ביותר בכנסת, הוועדה העוסקת בגיוס חרדים לישיבתה הראשונה. אין לי מושג איך בדרך כלל נראות ישיבות ראשונות של ועדות, אבל כאן שום דבר לא היה חגיגי.
חברי הועדה וכל מי שקשור אליה יודעים היטב שתוך דיון או שניים יתלהטו הרוחות ויהיה קשה מאוד להגיע להסכמה, שלא לומר לאי-פיצוץ.
אבל הבעיה שלי עם הועדה החדשה מתחילה אפילו קודם, עוד לפני הישיבה הראשונה והלא חגיגית. הבעיה שלי היא עם השם הרשמי שלה כפי שהוכרז השבוע: "ועדת קש"ב" – ראשי התיבות של "קידום שוויון בנטל" (אגב, ספק אם ראשי התיבות ייקלטו בשיח הציבורי.
מי יגיד קש"ב? מי יפספס הזדמנות לקרוא לוועדה בשמה המלא, ולהזכיר לחרדים את אי השוויון בנטל במילים מפורשות ולא בגימטריות וראשי תיבות?). וכאן מתחיל העניין. כי מראש, כבר בשמה של הוועדה, נקבעת הנחת יסוד שיפוטית וחד משמעית: יש כאן מישהו שלא שותף לנטל וצריך לטפל בו, באותו משתמט. וכשזו הגישה, גורל עמלי התורה בעצם כבר נחרץ.
2.
זה מוזר, אבל אחרי שנים בישיבה, הבנתי לכמה חוסר הערכה זוכים בחורי הישיבות - רק כשהפסקתי להיות כזה. הייתי אז בן 22, תורתי כבר מזמן לא הייתה אומנותי, והחלטתי שהגיע הזמן לתרום את חלקי להגנה על המולדת. איפה? בבקו"ם שלחו אותי למדרשה של הרבנות הצבאית במרכז ירושלים. במדרשה הזו עברו, מידי שבוע, מאות חיילים וקצינים ושמעו הרצאות מטובי המרצים. אבל התפקיד שלי לא היה להרצות.
כלומר, בהתחלה חשבתי שכן. אפילו הכנתי הרצאה על הגבורה במורשת ישראל ודמיינתי איך אני מרביץ אותה בלוחמי סיירת מטכ"ל. אבל המפקד שלי חשב שאין מתאים ממני לחלק ערגליות בהפסקות שבין ההרצאות.
וכך, תוך כדי שירות מפרך, הכרתי את כל צה"ל, כולל סדרי כוחות, מערכי לחימה ובניין הכוח, דרך הערגליות. הצבא צועד על ערגליותיו. גם בעינויים לא יוציאו ממני את שמה של אותה יחידה סודית שאנשיה מעדיפים ערגליות תות על פני ערגליות שוקולד.
ואז עברתי הלאה, התקדמתי אל התפקיד הצבאי הבא שלי שהיה – אל תצחקו – עוזר מגיהה בעיתון "במחנה". זה קרה אחרי שכבר נמצאתי מתאים ושובצתי ביחידה הנחשקת של העיתון הצבאי, אבל בגלל שבצבא אתה לא עושה שום דבר בלי הכשרה מקצועית מסודרת, לא אפשרו לכתוב מילה בעיתון בלי שאעבור את קורס הכתבים הרשמי.
זו הייתה גזרה קשה, כי הקורס הבא היה אמור להיפתח כמעט שנה אחרי. אבל כלום לא עזר, הבנתי שפשוט אין עם מי לדבר. מבחינת הצבא, זה כמו שטירון בחיל האוויר יבקש להטיס אף-16 על בסיס ידע מהבית. וכך, בכל בוקר, הייתי צועד מהורהר את כל רחוב קרליבך בתל אביב, מבית הקפה "אילנ'ס" ועד לבסיס שלנו בדרך פתח-תקווה, ובידי כוס הקפה של המגיהה.
האמת שממש התביישתי מעצמי. בשביל זה התגייסתי לצה"ל? בשביל לשרת כעוזר מגיהה? על זה התלבטתי בין הישיבה לבין הצבא במשך כל השנה האחרונה לפני הגיוס? אני זוכר שאמרתי לעצמי בהשלמה שכנראה מי שלא היה בדיוק המתמיד הכי גדול, אלא סוג של פרזיט בישיבה, יישאר פרזיט גם בצבא.
אבל כאן באה ההפתעה: באותם ימים, כל מי ששמע את סיפורי הגיב באותה הדרך, והיו הרבה כאלה (מי לא יעצור טרמפ לבחור עם כיפה שחורה ומדים בצבע זית? ומי לא יחקור אותו כל הדרך על שירותו הצבאי?). כל אחד מאותם נהגים חילונים אקראיים אמר לי ממש את אותו משפט מעודד: "תשמע, לא משנה מה בדיוק אתה עושה בצבא, מחלק ערגליות, עוזר מגיהה, עוזר של העוזר של המגיהה... העיקר שעכשיו אתה סופסוף שותף במשהו בנטל הלאומי".
אני זוכר שזה ממש המם בי. רגע, אתם עד כדי כך לא מאמינים בכוח לימוד התורה, שלתפישת עולמכם אפילו להביא קפה (הפוך, חזק, כפית וחצי סוכר חום) למגיהה של העיתון של הצבא, מועיל יותר למדינת ישראל מאשר ללמוד תורה מבוקר עד ליל?
3.
אז למה החרדים לא עושים צבא? האמת היא שהתשובה הכי אמיתית ופשוטה לשאלה הזאת היא שהחרדים כן עושים צבא. יותר ויותר חרדים שלא מתאימים למסגרת הקשה והתובענית של הישיבה, מתגייסים בשנים האחרונות לצה"ל ולשירות אזרחי, ויוצאים לעשות תואר ראשון וללמוד מקצוע ולעבוד.
מדובר בעלייה של מאות אחוזים (!) ביחס למצב שלפני עשר שנים. אלה לא בודדים אלא אלפים רבים, ונקווה שהביטול המיותר של מסקנות ועדת טל וכל הדיון החדש בועדת קש"ב או איך שלא יקראו לה, לא יפגעו בתהליך הזה ובקבוצה החדשה הזאת, שמוצאת את הדרך והמסגרת לצאת למעגל העבודה.
אבל בואו נדבר על הרוב. והרוב המוחלט, נכון לעכשיו, לא מתגייס לצה"ל. למה? ובכן, החרדים מגיבים לביקורת נגדם ואומרים פעם אחר פעם: "מי צריך אותנו בכלל בצבא?" או "גם בתל-אביב יש משתמטים!", אבל אלה סתם תירוצים. כי גם אם צה"ל התרגל להסתדר בלי החרדים – זה לא אומר שהם לא היו יכולים לתרום לו הרבה. גם כלוחמים וגם כמחלקי ערגליות. ובאשר לטענה על התופעה המתרחבת של השתמטות חילונית? היא אכן מדאיגה, אבל היא לא דומה לעובדה שמגזר שלם מגיע לגיל 18 ובאופן גורף לא מתגייס.
השאלה היא עמוקה הרבה יותר, ואולי השבוע, במלאת 3,324 שנים לקבלת התורה וחמישה ימים לוועדה החדשה הגיע הזמן לדבר עליה: האם הציבור בכלל חושב שלימוד התורה מועיל למדינת ישראל ברמה הלאומית? כלומר, האם יש חשיבות כלשהי ללומדי התורה, או שזה מין אילוץ קואליציוני כזה שבא ביחד עם יתר הדרישות הסחטניות של ליצמן וגפני?
זו שאלה כבדה מאוד, ואמונית מאוד.
אולי לא סתם הדוברים החרדיים לא נוגעים בה בוויכוחים התקשורתיים שלהם. מי בכלל יבין אותם? איך אפשר להסביר שחשוב ללמוד תורה, שזו מצווה, שזה מגן ומציל, כשרזי אומר לך לשים כאן נקודה? מה תגיד לו: "כן, רזי, אבל אם אפשר בבקשה רק עוד משפט אחד: הקב"ה בעצם הסתכל בתורה וברא את העולם, כך שהתורה בעצם קדמה לעולם, והיא התכלית של כל קיומו"? וזה קשה עוד יותר מול הציונות הדתית, שמוכיחה במקרים רבים שניתן לשלב בין ספרא לסייפא, ללמוד תורה ולצאת לקרב ולחזור וללמוד תורה. אז מה החרדים האלה רוצים מאיתנו?
4.
אם יש מסר אחד שהייתי מעביר לציבור הרחב, לקראת החודשים הסוערים שאנחנו עומדים לעבור כאן סביב סוגיית גיוס החרדים, הוא המסר הבא: תגידו על עמלי התורה (כן, אני מקפיד לכנות אותם כך שוב ושוב) מה שאתם רוצים, אבל שלא תעזו אפילו לרמוז שהם לא נושאים בנטל. כי אין נטל ועול גדול מלהתנתק מכל ענייני העולם הזה, מכסף, קריירה, וסתם מההנאות הקטנות של החיים, ולשבת מבוקר עד ערב מול טקסטים עתיקים בפונט נורא קטן.
לא בית קפה, לא סרט, לא נסיעה לחו"ל. ואת התרומה הזאת שלהם הם לא עושים במשך תקופה מדודה של שלוש שנים, עם טיול למזרח אחר כך, אלא במשך עשר שנים וחמש עשרה שנים ולעיתים שנות דור. הם לא יוצאים אחר כך לחיים - אלה החיים שלהם.
זה כמובן גם אושר וסיפוק גדול, למי שמצליח לעמוד במשימה, אבל זו חתיכת משימה, שעמלי התורה עומדים בה במאמץ רב, בגבורה, מול כל הפיתויים, כשמסביב כמעט כולם בזים להם. אני יודע, הייתי שם, לידם, ולא הצלחתי.
אם נשנה את נקודת המוצא הזו, הדיון הציבורי בנושא יהיה אמיתי הרבה יותר. ההנחה הבסיסית תהיה כזו שמכבדת את מי שמצליח לעמול בתורה, ואפילו עושה זאת עבור כולנו. מנגד, גם החרדים מתבקשים לתת יחס אחר לצבא: יותר מדיי פעמים לאחרונה, יצאו כלי התקשורת לרחובות בני ברק לדבר עם עוברים ושבים על חוק טל, וחזרו למערכת עם שלל ציטוטים מביכים ומזלזלים בצה"ל ובחייליו. מי שמבקש כבוד, צריך גם לדעת לתת כבוד.
אז נכון, לצד עמלי התורה יש משועממי תורה. יש כאלה שרק רשומים, יש שבבניקים, יש בטלנים, וצריך לטפל בהם ולחזק המסלולים המיועדים עבורם, ולתבוע מהם לשאת בנטל השירות. ואגב, רק פופוליזם של פוליטיקאים ועיתונאים גורם לנו לחשוב שזו הבעיה המרכזית של החברה הישראלית. יש לה אלף בעיות דחופות יותר. אבל אוקי, רוצים לטפל במי שמצהיר באופן שקרי שתורתו אומנותו? אחלה, תטפלו.
אבל אנא, ח"כ יוחנן פלסנר, תעזוב בשקט את מי שמצליח במשימה. נסה אתה, למשך זמן מה, למעין שנת הכרעה, לחתום על דיחוי ולהצטרף לחבורה הנהנתנית והפרזיטית הזו, שחיה על חשבון משלם המסים. נראה אותך מחזיק זמן חורף שלם בישיבה. אתה תתגעגע לסיירת מטכ"ל.
אה, ואם כבר מדברים על נשיאה בנטל: כשאני הולך לאחרונה בשבת ברחוב הראשי של רמת השרון בדרך לבית הכנסת, מכוניות נוסעות מימיני, מסעדות לא כשרות פתוחות משמאלי, גם אני רוצה לפעמים לזעוק להם: "שאו קצת בנטל. קחו אחריות, זה ממש מסוכן. לא ייתכן שלא כולם ישמרו יחד מצוות, הדתיים לא יכולים לעשות הכל לבד, אתם חייבים לקחת על כתפיכם חלק מהמשימה הלאומית".
בשולי הטור
רבבות יהודים הגיעו לכותל ביום ירושלים האחרון, ועוד רבבות יעלו לרגל בחג השבועות, בעיקר לתפילת ותיקין. יש משהו מיוחד באינספור סוגי יהודים שמסיימים את תיקון ליל שבועות בכל כך הרבה בתי כנסת ואז יוצאים לקראת הזריחה, דרך שכונות וסמטאות, עד שהם מגיעים יחד לשריד בית מקדשנו לתפילת שחרית אחת.
לאחרונה, ביום חול רגיל, בדרך לכותל, נתקלתי פתאום בשני השלטים שבתמונה הזאת. חתיכת דילמה.
(מתפרסם בבשבע)
הצגת כל התגובות