אבנים על יהודים - לא חדשות; הצצה לטרור המושתק

דוד ורנר (צילום: ללא קרדיט)

בשבועות האחרונים אנחנו שומעים הרבה את צמד המילים 'אלימות המתנחלים'. זה קמפיין יזום של גורמים מסוימים בשיתוף עם אישים מסוימים בממשלה הנוכחית, שנועד להשחיר את פניהם של תושבי יהודה ושומרון, החלוצים שבזכותם יש לעם ישראל אחיזה ברכס השולט על מרכזי האוכלוסייה בישראל. האמת הפוכה לחלוטין. התושבים חווים אלימות קשה מצד ערבים, הרוגמים כלי רכב באבנים. אבל על זה כמובן לא מדברים. אין דיווחים, אין כותרות, אין פתיחת מהדורות.

המציאות הזאת נעשתה בלתי-נסבלת, והביאה להקמת 'ועד פעולה נגד זריקות אבנים'. דוד ורנר, מראשי ועד הפעולה ותושב מעלה לבונה, אומר כי תמיד היו פה ושם אירועים של יידוי אבנים, אבל "לפני שבעה חודשים לערך, עם הקמת הממשלה הנוכחית, האירועים היחידים נהפכו לגל של ממש, צונאמי יום-יומי".

אבנים על אישה ותינוק

השיחה עם ורנר (31) מפנה זרקור לחיי היום-יום של המתיישבים, המותקפים על-ידי טרור האבנים. הדרך ליישובו, מעלה לבונה, היא גם הדרך לעלי ולשילה. בעת האחרונה שני צמתים מרכזיים בדרך, בכניסות לכפרים לוּבַּאן וסינג'יל, היושבים על ציר שישים, נהפכו לזירות טרור כמעט בכל יום.

"טרור האבנים", מספר ורנר, "הופנה להסעות של ילדים בדרכם לבית הספר. אישה צעירה, שנסעה עם התינוק שלה, ספגה מטר אבנים. הורים שהיו בדרכם לחתונת בנם נרגמו באבנים. כל אירוע כזה הוא טראומטי. למשל, את אוטובוס הילדים תקפו חמישה רעולי פנים. הילדים נבהלו וחוו חרדות. האישה עברה חוויה מטלטלת. היא נפצעה בפניה מרסיסי השִמשה שהתנפצה. זה נורא".

חסימת הכניסה לכפר העוין

הגיע רגע שתושבי מעלה לבונה החליטו שזהו, אומרים דיי. "הרגשנו שפשוט אין דין ואין דיין", אומר ורנר. "החיים שלנו נעשו הפקר. הטריגר להחלטה לקום ולפעול היה תקיפת אוטובוס הילדים. כולנו, אנשים, נשים וטף, ירדנו לכפר לובאן, ופשוט חסמנו את הכניסה אליו. התיישבנו ולא זזנו". פעולת המחאה חוללה תזוזה.

"כוחות הצבא הבינו שזו לא סתם הפגנה. הם הפנימו שאין לנו שום כוונה לשבת בשילוב ידיים", מספר ורנר. "דרשנו מהקצינים להיפגש עם הפיקוד הבכיר, ורק אחרי שנקבעה פגישה סיימנו את המחאה. באותה פגישה השמענו קול ברור: בכל פעם שיהיה אירוע של זריקת אבנים, נרד לכפר להביע את מחאתנו. אנחנו בטוחים שאם הצבא ירצה – הטרור הזה ייגמר".

כובלים את ידי החיילים

לדברי ורנר, התחושה בקרב המתיישבים היא שמישהו כובל את ידי החיילים, והם אף שומעים זאת מגורמים ביטחוניים בשטח. המסר לחיילים הוא לדאוג שלא יופרו חיי השגרה של הערבים. העובדה שחיי היהודים נעשים קשים ומסוכנים אינה מטרידה את מקבלי ההחלטות. "לא נסכים לכך", מודיע ורנר. "הגיע הזמן לשנות דיסקט. הערבים צריכים להבין שברגע שהם פוגעים בשגרת חיינו – גם שגרת חייהם תיפגע".

בעקבות פעולות המחאה הוא חש בעת האחרונה מאמצים גדולים יותר של הצבא ללכוד את מיידי האבנים. "באחד המקרים הצבא סגר את בית הספר המקומי, עד שהמורים קיבלו עליהם אחריות שהתלמידים לא יזרקו אבנים. ועדיין ידי החיילים כבולות מביצוע טיפול שורש".

ועד הפעולה מבקש להפסיק את ההתייחסות הקלה ליידוי אבנים. "המטרה שלנו להעלות את התופעה המושתקת הזאת לראש סדר היום", הוא אומר. "רבים מנפגעי טרור אבנים אפילו אינם מתקשרים לדווח על כך לגורמי הביטחון. הם מיואשים. לא מאמינים שלמישהו אכפת בכלל. זה הזמן להוביל שינוי. אנחנו מאמינים שכאשר הפיגועים האלה יהיו יותר בתודעה, הגורמים הרלוונטיים ייאלצו לטפל בהם, ונראה את התוצאות הטובות בשטח".

• באדיבות 'שיחת השבוע'