לפני מספר שנים זכיתי לשמש כעוזרו הפרלמנטרי של ח"כ לשעבר ד"ר מיכאל בן ארי. פתחנו את הקדנציה בכנסת בשורת הצעות שיגבילו את כוחו של בית המשפט העליון, הצענו להגדיל את מספר השופטים (צעד שנשיאי בית המשפט העליון התנגדו אליו באופן נחרץ מחשש "שיכנסו למערכת" שופטים עם אג'נדה שונה מהאג'נדה הרווחת), ביקשנו לשנות את שיטת בחירת השופטים ולתת יותר כוח לפוליטיקאים בוועדה ופחות כוח לשופטים שלפי השיטה הקיימת בוחרים שופטים משל חבר מביא חבר, והיו לנו עוד ועוד הצעות לשינוי אמתי.
אלו היו הצעות שסברתי שיקימו עלינו קול זעקה מצד חברי כנסת מהשמאל וחלק מאנשי הליכוד המתייפייפים, אך היה לי ברור בנקודת מוצא אחת: שהחרדים איתנו, שח"כ גפני, אחד מחברי הכנסת החכמים ביותר שהכרתי, נמצא בצד הנכון ויעזור בהבאת שינוי אמתי למערכת המשפט בישראל. אלא שמהר מאוד עמדתי על טעותי: אמנם חברי סיעתו של גפני הביעו תמיכה בהצעות ורצו להצטרף, אך הוא עצמו עמד בצורה נחרצת והכריז שלא יהיה שינוי, שהחרדים לא מצטרפים לחוק, שדורית ביניש (אז נשיאת בית המשפט העליון) יכולה להיות רגועה.
בדברים האלה נזכרתי עם פרסומו של פסק דין בג"צ בעניין ששוב ביטל חוק של כנסת ישראל, הפעם את חוק הגיוס. אודה ולא אבוש, גם אני סבור שמי שלא לומד ומסתובב ברחובות טוב יעשה אם יתגייס לכל הפחות לשירות לאומי במסגרת חרדית, ואולם ברור לי שאסור לכפות על החרדים בכפיה שום חוק, ודאי לא חוק שמשנה סדרי עולם.
זאת ועוד, מערכת המשפט הכול כך רגישה לפגיעה בשוויון, לעולם לא תקבל עתירה שתחייב ערבים לדוגמא לשרת בשירות לאומי, והשופט עמית שכל כך נחרד על האפליה בין דם לדם ויצא קצפו על כך שצעיר חרדי שלא מתגייס מקים "נטל על המדינה", לא היה כותב שורות דומות על הציבור הערבי במדינת ישראל. אלא, שעיקר הבעיה אינה פסק הדין של השופט עמית, גם לא חוות הדעת שכתבו שופטים אחרים בבית המשפט העליון שלמעט דעתו החולקת של השופט נעם סולברג רובם ביטלו חוק במדינת ישראל, ושינו מדבריו ורצונו של המחוקק. עיקר הבעיה היא שהפוליטיקאים החרדים לא רק שנטשו את המערכה על דמותו של בית המשפט העליון, אלא שהבכיר שבהם משה גפני חבר במשך שנים רבות לצד המבקש לראות בבית המשפט העליון מוסד שמנהל את המדינה, שפוסק פסיקות אקטיביסטיות, והוא נמצא מעל המחוקק.
גפני היווה במשך שנים רבות מטריית הביטחון של השופטת ביניש מפני הצעות שהיא לא אהבה, "ורוחות מנשבות המבקשות לחולל שינוי".
גפני תמיד היה שם בשבילה: הוא סיכל הצעות חוק, דרש מחבריו שלא להצביע ליוזמות של בן ארי ויריב לוין ונדמה שלאחר פסיקת בית המשפט מאמש, לגפני יש חלק גדול בכך שהרכב השופטים לא נראה קצת שונה, מגוון יותר, משקף יותר את החברה הישראלית ומייצג יותר את הערך של המדינה היהודית.
שאלתי את עצמי פעמים רבות מדוע גפני עשה זאת. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. היו דיבורים על ברית כלשהי בין גפני לבין הנשיאה ביניש (ככל שהייתה קיימת ברית כזאת, היא התפוגגה זמן קצר לאחר שהשופטת ביניש פרסמה פסקי דין נגד חרדים), האג'נדה של גפני ונטייתו שמאלה גם היא ידועה, אך גם היא אין בה כדי להסביר מדוע הוא פועל נגד שינוי כאשר במציאות הקיימת פסקי הדין ניתנים לא רק נגד מתיישבים ביהודה ושומרון אלא גם נגד חרדים, רבנות ראשית, ובעצם כל מה שמריח צביון יהודי.
ככל שחושבים על זה יותר ויותר, לא ברור מדוע ח"כ גפני בחר בצד הלא נכון, אך די ברור כאשר עושים חשבון נפש על פסק דין בג"צ מי אשם, ומי פעל נגד שינוי שהיה יכול לחסוך לא רק את פסק הדין הנוכחי אלא גם שורת החלטות אחרות.
כרגע גפני, דרעי, ליצמן ושות' מדברים על חקיקת חוק, על עקיפת בית המשפט העליון אך הדיבורים הם בבחינת פתרונות חלם והגשר שהקימו מעל העיר: הרי השופטים עשויים גם לבטל את החוק החדש, הרי השופטים יכולים בהחלט לקבוע שגם ההצעות החדשות של המחוקק אינן חוקתיות.
כדי להביא לשינוי אמתי, צריך לשנות את ההרכב, את השיטה, להוסיף עוד ועוד שופטים עם אג'נדה יהודית – גפני שלטעמי אשם בחלק גדול מהתוצאות שמתרחשות היום, יכול עוד לשנות, דווקא חודש אלול זה זמן להחלטות כאלה.
הצגת כל התגובות