אחרי אירועי השבוע האחרון, לימדו אותנו לא מעט על עצמנו וגם לא מעט על אוייבנו. בתוך כך למדנו גם על המהרסים שבתוכנו, בהם ערב רב ממוצא יהודי הפועל לצד אוייבנו. לצד גדלות הנפש, לצד הכאב, נאלצנו גם לשמוע את האדישות לחיי יהודים, תוך קידוש חיי אוייבים. אך בידינו הדבר, וחשוב להבין את התופעה כדי להעמידה על מקומה.
לווית שלושת ההרוגים הייתה קורעת לב, אך כעם עברנו בשנים האחרונות אירועים מצערים ואף קשים מזה אשר לא קיבלו תהודה גדולה כל כך. זה תמיד כואב, אך הפעם זה נכנס ללב. בלוויות ההרוגים נראה עם ישראל לגווניו, ובהמוניו. זה עורר מחשבה, מדוע דווקא כאן המתים לא נשתכחו מן הלב, אלא זכו לאכפתיות ומעורבות לאומית?
לרוב, אירועים טרגיים גוררים דווקא מאבקים וחילופי האשמות, אך אירועי השבועות האחרונים הציגו את גדלות הנפש של המשפחות השכולות. דבריהם היו מרוממים, ומעשיהם מעוררי השראה. לא באו בטענות ובדרישות, אלא אמרו דברי חיזוק ואמונה. לא פעם היה נראה שהאבות והאימהות מחזקים את העם, היה נראה שהם כאן כדי לסייע, משל לא הם שליבם קרוע. רבים באו לעזור ולעודד, אך רבים עוד יותר דווקא קיבלו מהם עידוד ואמונה.
גיל-עד, נפתלי ואייל זכו, ובמותם הנורא איחדו את עם ישראל כאיש אחד. לוויתם ציירה בבירור מיהו יהודי, מכל קצות האוכלוסייה, כל גווני הקשת, מכל המקומות, באו מלווים בהמוניהם. עם ישראל חי, והוא יודע לכבד את מתיו. כל אחד חש כאילו היו בניו, והכאב הסיר כל מחיצות וקיבץ יחדיו רחוקים.
כהשלמה, צוייר בבירור גם מיהם אוייבנו, כאלה אשר מתוך תאוות דם חסרת מעצורים יעשו הכל כדי להרוג. לא כדי להשיג מטרה, לא כדי להעביר מסר, כדי להרוג. סתם. לנצח יאכלו חרב, וכאביהם ישמעאל על חרבם חיים. אם חיים אפשר לקרוא לזה. מן האינטרסנטים אפשר להתרחק, אפשר ללמוד את רצונם ולהיזהר, מן המחפשים מטרה אפשר להישמר, אך עם הבאים לרצוח רק כדי להשביע חרבם אין אפשרות ליצור דו קיום. "הם אוהבים את הרצח שלהם חם ומהביל", ואהבתם זו מקלקלת את השורה, אם הייתה להם כזו בכלל.
ביני לביני, נמצאנו למדים מיהם המהרסים שבתוכנו. אלה המוצאים תמיד את האשמה ביהודי, ובו תולים כל רע. לדידם, כשהיהודי נהרג זו אשמתו שלו, ובאם ינסה להתגונן הוא "תוקפן". השמאל הקיצוני התגלה במלא עליבות נפשו, כאשר כבר מתחילה דאגו דובריו להסביר כי "הנערים אשמים" או ש"ההורים אשמים" או שה"כיבוש" אשם, בשום אופן לא מצאו מקום להטיל אשמה כלשהי על הרוצחים. טהורים הם בעיניהם.
אבל, כאשר באו ועלו קולות הדורשים פעולה, תגובה ואף נקמה, מיד קמו ומחו על ה"אלימות" וה"תוקפנות", אשר "שולטים באווירה הגזענית" של יהודי ישראל. מעשי פשע של ערבים שמתבצעים במזרח ירושלים הם "עימותים" חביבים בלבד, לא משהו הראוי לגינוי, "פוגרום" רק יהודים עושים. כתוצאה מפעולתם, עיתוני העולם הקדישו לאירועי "הנקמה היהודית" כותרות גדולות עוד יותר מאשר על רצח הנערים.
קריאות הנקמה אינן לרוחי, נקמה לעולם אינה סימפטית, אך חשוב להבין מאין הן מגיעות. לא קולות של "מוסתים צמאי דם" עלו, אלא של אזרחים אשר מרגישים חסרי הגנה בהיעדר שלטון חוק. כאשר המדינה לא ממלאת את תפקידה, אל הוואקום הזה יכולים להיכנס מעשים שאינם רצויים.
תפקידה הברור והראשון של מדינה הוא להגן על אזרחיה, ולשמור על ביטחונם. ממשלה שלא עומדת בעול זה מועלת בתפקידה ולא ראויה להמשיך בכהונתה יום אחד. כאשר הממשלה לא ממלאת חובה זו, אנשים רבים חשים חסרי הגנה ונוטלים את החוק לידיהם. אם המדינה לא משמשת למגן, אזי יגנו על עצמם באופן עצמאי. כיום, אזרח אשר פונה למשטרה ומתלונן על תקיפה, כמעט ולא יקבל תשומת לב.
עבריינות לאומנית אינה זוכה למענה מינימלי. זריקות אבנים ובקבוקי תבערה אלה אירועים שבשגרה, ואפילו לא מגיעים לכותרת קטנה בעיתון. פשעים רבים כמו גניבות או תקיפות כל לא נחקרים, וכל עבודת המשטרה בעניינם מסתכמת במילוי טפסים מנומנם. לא במקרה שיחת הטלפון הגורלית לא הפעילה את מערכת הביטחון, היא מקרה מייצג למדי של שגרת עבודה מקובלת של עבודת אנשים מלומדה שתפקידם מסתכם בגביית פרטים ותו לא. לא המוקדן התרשל, אלא הוא רק ביטא את הלך הרוח השולט במערכת כולה.
במעשיה בפועל, מדינת ישראל "הפריטה" את הביטחון, והשאירה כל אדם לפעול לבד ולהגן על עצמו לבדו. באווירה זו, הדרישה לנקמה היא כמעט מתבקשת.
אם יש דבר נכון שעלינו לדרוש זו לא נקמה, אלא החלת שלטון החוק בכול מקום ועל כל אדם שבין הירדן לים. כאשר הממשלה תעמוד בתפקידה הבסיסי והמתבקש, לא יהיה צורך בהפעלת כוח עצמאית של יחידים. כאשר הממשלה תעמוד על משמר החוק, הפשע לא ימצא לעצמו בקעה רחבה כל כך להתגדר בה.
כאשר הממשלה תבצע את המוטל עליה, מספיק יהיה בשיחת טלפון כדי לשמור על הריבונות. את זה עלינו לדרוש, ובעיני אין נקמה גדולה מזו כאשר החוק הישראלי אכן יאכף כראוי בכל מקום.