(צילום ארכיון: פלאש 90)
בזמן שספקולציות משוטטות באוויר, כשברחובות החילוניים משמשים בערבוביה החרדה הקיומית העמוקה לשלום הבנים יחד עם הכעס על מי שהשתמט מרצונו בנשיאה בנטל העממי. סאגת גיוס בני הישיבות היום היא פצצה מתקתקת שאין לה עוד מקום בשמיה של ישראל המיורטת.
היום, יותר מתמיד. האוויר מתוח. לא עוד נשנושי חטיפים של חיילים בשק"ם, היום יש מלחמה וכל אחד מגוייס, ואף אחד לא יודע מי יחזור או מה יהיה.
אפילו אנחנו, חרדי החרדים, יש בנו מן צמרמורת נוכח התמונות ההרואיות והמרגשות של חיילי המילואים, של הפרידות קורעות הלב, והמוטיבציה שבשיאה. ממדי החאקי הגבריים, והטנקים המהדסים בשיירות אל הגזרה. "כי לא בחיל ולא בכוח, כי אם בענן אמר ה'" אנחנו אומרים. אז מה אנחנו עושים? דואגים לענן שילווה אותנו ואת אחינו היוצאים ומחרפים את נפשם להגנתנו.
כמו בימי דוד המלך. בשעה שיצא לסדרת מלחמות והצליח בהן, היה מפקיד על כל חייל שנשלח לקרב – אחד שישב וילמד לזכותו, כעת לומדי התורה פועלים באותה דרך ונותנים רוח גבית לעומדים בשדה הקרב. כאן, בפיקוד העורף של היכלי הישיבות, בחזית הקרבות של בתי הכנסת והמדרשות, בכל אגף של בית ספר ירושלמי או חנות בגדי נשים מתוחה לה גזרת המלחמה ותובעת.
החייל של הבחורונת מהאוטובוס, כך הסתבר לי, הוא חיל אמיתי. בגולני או גבעתי, באוויר או בקרקע. קוראים לו נתנאל בן סימון. מלבד המספר 1207 הפופולארי מאד בימים אלה, מסתבר שיש גם המחייגים אל 02-5811911, זהו מוקד טלפוני שנקרא "אלף למטה" - מטרתו 'לשדך' בין החיילים למתפללים ומעניק לה ולכל פונה שם של חייל המצוי בגזרה כדי להתפלל עליו, להרבות זכויות עבורו ולהעתיר בעדו כדי שתצלח משימתו בשלום ובבריאות.
הבחורונת ההיא, תעמוד תיכף אצל הכותל המערבי ותשפוך דמעות בתפילתה עבור נתנאל שאינה מכירה. הבחורונת הזו תנצור את לשונה כשעומדת על שפתיה רכילות עסיסית ותמלמל אל עצמה 'לזכות נתנאל בן סימון'. אחיה של הבחורונת, השוקד על תורתו בבית המדרש, יוסיף היום שעת לימוד נוספת ולא יצא להפסקת הצהריים בגלל שהוא חייל ביחידת 'הלומדים'. משמרתו היום מתוגברת כדי שאח שלו יעטה את השכפ"ץ וירסס את משעולי עזה. השכנה שלו, תלך היום לקנות את השמלה שהיא כל כך רצתה, ותחזור כלעומת שבאה, כי האורך גבולי, וכתוב ש"בחורי ישראל נופלים בחרב בגלל חוסר צניעות של נשות ישראל", אז השמלה תישאר בחנות ועוד חייל יוגן. האח הקטן של זו של השמלה, יצרף את הסוכרייה על מקל שקיבל בגן למשלוח עבור ילדי הדרום, הגננת רוצה שירגישו את העצב וכולם בגן יקראו עכשיו ביחד "שיר המעלות ממעמקים" "לשלום החיילים שנלחמים ושהאימהות שלהם דואגות להם". זאת שחיתנה את ילדיה, בבנין הסמוך, תערוך את שולחן השבת שלה לעשרות סועדים, ותאכסן בדירתה הצפופה 2 משפחות של פליטי הדרום לזמן בלתי מוגבל.
הבניין הזה, הוא גם הרחוב שליד והעיר שמצפונית לו וכמעט כל הריכוזים החרדיים והדתיים בארץ כולה, כי אחים אנחנו, וערבים. כי בעמוד ענן הוא מדבר אלינו, שומרי עדותיו וחוק נתן למו.
ואפילו שבימים כתיקונם אנחנו יודעים לומר למה הצבא לא טוב, וכמה בעיות יש בו. וכמה אינטרסים, ואיך שהוא לא בנוי לשומרי תורה ומצוות. ההיגדים הללו שותקים עכשיו, מחכים לשוך המלחמה או לבא משיח.
עכשיו כולנו ביחד העורף. צו "שמונה – עשרה" קורא לנו לתפילת העמידה- 3 פעמים ביום מקדיש יהודי מספר דקות, שחרית מנחה וערבית, לאמירת 18 ברכות שמטרתן לברך את עמינו ולהשפיע עליו שפע. בגשמים, בריאות, הנהגה יציבה והוגנת. בתפילת שמונה – עשרה אנחנו נלחש את אשר על לבנו ונבקש שה' ייתן עוז וכוח ביד החיילים המסורים, מחרפי הנפש, מגנים על ישראל כולה ועל חרדיה. המתח, החרדה, האחריות, כובד הראש מלווים את כולנו בימים הללו. נשים כגברים, חילוניים כדתיים, מתנדבים כחייבים, בנות שירות לאומי כפרחי המשמר האזרחי, ג'ובניקים ומובטלים כלוחמים הקרביים הנמצאים בקו האש. כל אחד מאתנו במעשיו הינו חלק אינטגרלי מהנעשה. איזו אחריות!
"וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם, ללכת יומם ולילה. לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, לפני העם". (שמות יג כא)
הצגת כל התגובות