אני עומד כאן היום, חבר במועצת יד ושם, נכד לאישה אחת, טשארנע, ששמה חרוט עמוק בנשמתי. היא לא רק סבתי; היא הייתה שריד מאש התופת, עדות חיה לזוועה שאין לה מילים. לא כהיסטוריון אני מדבר, אלא כנכדה של טשארנע, הנושא בליבי לא רק את סיפורה, אלא גם את הרעד העובר בי בכל פעם שאני נזכר במבטה השקט, מבט שספג לתוכו את אימת העולם.
יום השואה אינו רק יום זיכרון לאובדן הבל יתואר. עבורנו, בני התורה, הוא יום של התבוננות עמוקה בנצחיות עם ישראל ובכוחה של האמונה גם מול פני השאול. סבתי, טשארנע עליה השלום, שראתה את עולמה חרב עליה, שחשה את נשימת המוות בעורפה יום יום, שמרה בליבה על גחלת האמונה. היא לחשה תפילות מעומק ליבה, נאחזה בציווי האלוקי של "וחי בהם", לא רק במובן הפיזי, אלא גם בשמירה על הצלם אלוקים שבה, על הרוחניות שלא נכנעה, גם כשהעולם סביבה קרס.
הזוועות שאין להן שם, המראות שאי אפשר לשאת, הותירו צלקות עמוקות בנפש האומה. אבל מתוך אותן צלקות צמח גם נטע, נטע של גבורה רוחנית שאין לה אח ורע. אבותינו ואימותינו, וביניהם סבתי, גם ברגעים האפלים ביותר, לא ויתרו על זהותם, לא שכחו את תורתם, לא חדלו לקוות לישועה. אני זוכר את עיניה הנוגות כשהייתה מדליקה נרות שבת, גם שנים אחרי המלחמה, כאילו היא עדיין מבקשת אור בתוך החושך הנורא.
הם קיימו מצוות ככל יכולתם, התפללו בדמעות, ובתוך מחנות המוות עצמם, במקומות בהם האדם הפך לעפר ואפר, הם שמרו על ניצוץ של קדושה. סבתי סיפרה לי פעם, בקול חלש, על נשים שהיו מחליפות פרוסות לחם דלות כדי שיוכלו לקיים מצוות הפרשת חלה. הסיפור הזה, על הרצון העז לשמור על צלם אלוקים בתופת, מצמרר אותי עד היום.
אני רואה את אותה גבורה יום יום בקרב ניצולי השואה שאני פוגש. את עיניהם החכמות, שראו את הנורא מכל, ואת אמונתם החזקה, שלא נסדקה. הם נושאים על גבם את משא העבר. הם מלמדים אותנו מהי מסירות נפש אמיתית, מהו כוחה של הרוח האנושית, ומהי עוצמתה של האמונה הטהורה, כפי שהיא התגלמה בחייה של סבתי. אני זוכר את ידה הרועדת כשהייתה מברכת אותי בילדותי, יד שנגעה במוות וחזרה לחיים. המגע הזה היה עבורי תמיד חיבור ישיר אל התופת ואל הניצחון עליו.
ביום הזה, אנו לא רק זוכרים את המתים, אלא גם מצדיעים לחיים, לחיים שניצחו את המוות, כפי שניצחה סבתי. אנו מתחייבים להמשיך את דרכם, לשמור על הגחלת, לחזק את עולם התורה והמצוות, ולבנות דור שידע ולא ישכח את מה שעברה סבתי, ומיליוני קדושים אחרים. אנו זוכרים את החובה הקדושה המוטלת עלינו: "למען ידעו דורותיכם". לא רק לדעת את העובדות ההיסטוריות, אלא לחוש את הכאב, להבין את המשמעות, ולשאוב כוח מתוך החולשה, כפי ששאבה סבתי טשארנע כוח לשרוד ולבנות חיים חדשים.
הזעקה השותקת העולה מבין האפר היא זעקה של קדושה, של אמונה, של נצחיות. היא קוראת לנו, הדורות הבאים, לא לשכוח לרגע אחד מאין באנו ולאן אנו הולכים. היא מחייבת אותנו לבנות עולם טוב יותר, עולם של צדק וחסד, עולם שבו לא ישמע עוד קול שבר במחוזותינו. זכרה של סבתי וכל הקדושים, יהיה נצור בליבנו לעד, כצוואה מצמררת שלעולם לא נשכח.
יהי זכר קדושי השואה ברוך ומבורך.