היה זה לפני מספר שנים, הגיע אלי איש יקר וכך סיפר לי:
לא יודע מאיפה זה הגיע לפתחי. גדלתי למשפחה לתפארת – אבא ראש ישיבה, אמא מורה בסמינר חשוב. הורים טובים, אישה טובה, עבודה טובה. הכל הלך על מי מנוחות, עד שהגיע הבן השלישי שלי. הוא היה תינוק חמוד, שובב, יפה תואר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אבל מהתחלה, כשהוא רק נכנס למסגרת, הוא לא הסתדר. לא בעיות קשב וריכוז, לא שום דבר רפואי – פשוט לא אהב ללמוד. לא התחבר לגמרא, לא למשניות, לא לחומש. אהב את החוץ, את האוויר, את הטבע, את האור. רק לא בית המדרש.
היה משהו בתגובה שלו – משהו ששלח אותי לעולם אחר, עולם שבו כל מה שחשבתי על הדרך שלי נשאל מחדש. פעם ראשונה הרגשתי מאתגר. המשפחה שלי חינכה אותי על כבוד המשפחה והמסורת – הכל הולך לפי הספר. ופתאום מגיע ילד שהופך לך את כל הסדר שאתה רגיל אליו.
ואז יוצאים ממך שדים שאתה לא מכיר שקיימים בך. אתה מתחיל להעיר, לצעוק, לפגוע מבלי משים – ולפעמים אפילו בכוונה קטנה. אתה רואה את הילד שלך, והוא גודע לך את החלומות והתקוות, ואתה מרגיש את הלב שלך נשבר כל פעם מחדש.
ולא רק שזה לא עוזר – ההערות, הצעקות – זה רק מחמיר את המצב. כי כמה אפשר לתפוס ילד בכוח ובאיומים שיילך בתלם? בסוף הוא קצת יגדל, ובמיוחד בשנת 2025, הוא יפרוץ ויעשה כל מה שליבו חפץ. כל פעם שהייתי מרים את הקול, הוא היה מתרחק, כמו מרחף אי שם בחלל, רחוק מכל מה שחשבתי שיתאים לו.
כשהוא לא הסתדר גם בישיבה קטנה, שלחתי אותו לטיפול. אבל הבן שלי חכם וחריף. הוא הלך לטיפול, ואחרי שבועיים ניגש אלי ואמר: "אבא, אין לי שום בעיה. אני פשוט לא אוהב ללמוד. למה אני חייב לעשות משהו שאני לא אוהב? אני לא מסוגל, לא אוהב את זה. הבעיה שלי היחידה היא שאני מרגיש יסורי מצפון שאני מצער אותך. שאני לא מצליח לרצות אותך ושתהיה גאה בי."
במקום לחבק אותו ולהגיד לו שאני אוהב אותו בדיוק איך שהוא, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי: "אתה לא מבין כמה צער אתה גורם לי ולאמא. כמה דמעות אנחנו שופכים בגללך. למה אתה לא כמו כולם? למה אתה אחר? תהיה רגיל, לא גאון, לא למדן – רק רגיל."
פעם ראשונה שראיתי את הבן שלי נשבר. הוא הסתכל לי בעיניים, כשמעיניו זולגות דמעות, ולא אמר מילה. יצא מהחדר ללא מילים. מאותו יום המצב הרוחני שלו רק הידרדר יותר ויותר, וכל פעם שהתעוררתי בלילה, היה לי דימוי של עיניים ריקות, של ילד ששוקל את צעדיו, ותחושת החמצה כאילו כל העולם חרב.
כשהביא הביתה אייפון, אמרתי לו: "אתה הבן שלי, אבל זה הגבול שלי. בבית שלנו הכללים הם של אלוקים." הילד הסתכל עלי ואמר בשקט: "תבחר באלוקים. אתה כבר לא אבא שלי." ועזב את הבית לחדר בתל אביב עם חברים. הרגשתי כאילו כל העולם נפל עלי. הכל שקט, כאילו כלום לא קרה, והלב שלי רק שואל – מה עשיתי לא נכון? איך הגיעו מים עד נפש?
מאותו יום הוא ניתק קשר. עברו מספר חודשים מאז שהוא עזב, אבל המצפון שלי לא נותן לי מנוח, ובמיוחד אשתי לא הפסיקה לבכות בכל לילה. הייתי שוכב במיטה, חושב, מנסה לתפוס את מה שקרה. לא יכולתי להבין איך הגענו לכאן. כל שיחה שלא היתה לו, כל מילה שלא נאמרה – אלו רגעים שלא יחזרו, חורים בתמונה שכבר לא ניתן למלא אותם.
כשישבתי לבד אחרי שהוא עזב, הבית היה שקט בצורה מפחידה. כל זיכרון של צעקה, כל מילה קשה שאמרתי לו, חזרו להדהד בראשי. חשבתי על הרגעים שבהם יכולתי לחבק אותו במקום לצעוק, על הפעמים שבהן יכולתי להקשיב לו במקום לנסות לחנך אותו. הדמעות החלו לזרום, ולא יכולתי לעצור אותן. הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ, כאילו מישהו סוחט אותו. איך לא ראיתי את הכאב שלו? איך לא ראיתי שהוא רק ילד, שצריך להבין אותו ולהיות שם בשבילו? כל כך הרבה טעויות, כל כך הרבה זמן מבוזבז.
שאלתי את עצמי, איך לא ראיתי את הכאב שלו? איך התעלמתי מהסבל שהוא נושא בתוכו רק בגלל שהוא לא עמד בסטנדרטים שלי? הבנתי פתאום שכל הזמן הזה נלחמתי בו, במקום להילחם בשביל להיות אבא טוב יותר. זה היה רגע של התפכחות. הבנתי שאני לא רק איבדתי אותו, אלא גם את עצמי.
מאותו רגע החלטתי שאני צריך לשנות את הגישה שלי, לא רק כלפיו אלא כלפי עצמי. הבנתי שאני חייב ללמוד לאהוב אותו כמו שהוא, בלי תנאים, בלי ציפיות שיקיים את הדרך שלי. פשוט לאהוב אותו כפי שהוא, ולהיות אבא שמחבק אותו ולא שופט אותו.
אחרי זמן מה, שלחתי לו מכתב. כתבתי לו כך: "בני היקר, סליחה. סליחה שלא היה לי את השכל לקבל אותך איך שאתה, ולראות את האור שבך, כמה אתה מיוחד, איך שאתה לא צריך להיות כמוני. יש לך את המסלול שלך בעולם, ואתה לא צריך להיות גאון או למדן כדי להיות אהוב. לא אכפת לי אם אתה מתפלל, אם אתה לומד, אם אתה מאמין, אם אתה אוכל חזיר או לא – אתה הבן שלי ואני אוהב אותך איך שאתה. אני מתחרט על כך שלא ראיתי את זה קודם. הבית שלנו פתוח בפניך תמיד, עם האייפון, בלי גינונים. אנחנו אוהבים אותך כמו שאתה."
היום אני מבין שגם אם אתה לא דתי, אפילו אם אתה רחוק מהדרך שבה חינכתי אותך, עדיין אני אוהב אותך. אתה חלק ממני, ואני לא אשכח את זה.
בעיניי, כל העניין הוא להבין שלא כל ילד מתאים לישיבה ולדרכים שבהן אני מאמין. לא כל ילד חייב להיות כמו כולם כדי להיות אהוב. כל ילד יש לו את הדרך האישית שלו, לפעמים הוא צריך עיסוקים שונים – ספורט, אומנויות, או כל תחום אחר. פעמים רבות אנחנו, כהורים, מצפים שילדינו יהלמו את האידיאל שלנו, בלי להבין שהם עשויים לפרוח רק אם יוכלו לבחור את הדרך שלהם. הדרך של כל ילד יכולה להיות שונה, וזה לא אומר שהוא פחות טוב או ראוי לאהבה.
נכון, זה קשה להורים – במיוחד אם כל החיים חינכו אותם בדרך אחרת – אבל בסוף, רק דרך אהבה אמיתית אפשר לגשר על הפערים.
היו לי מחשבות רבות על הנושא הזה, על החברה שלנו, על הציבור החרדי. אנחנו כל הזמן פוחדים ממה יגידו עלינו, מה יחשבו אם נעשה משהו שונה, אם הילד שלנו לא מתאים למה שציפינו ממנו. אנחנו חיים בסוג של פחד, פחד שאם לא נעמוד בקווים שנקבעו לנו, ניפגע בהערכה של החברה, לא נוכל להחזיק את הראש מעל המים, לא נוכל להרגיש שייכים.
זהו פחד שלא תמיד מבוסס על מציאות, אך הוא נוכח במקומות רבים. אנחנו שואלים את עצמנו, האם אנחנו מספיק טובים, האם אנחנו לא מאכזבים את הסביבה, את המשפחה, את הציבור. זו בעיה קשה מאוד, וכשאנחנו מתמודדים עם כל זה, אנחנו לפעמים שוכחים את מה שבאמת חשוב – לאהוב את ילדינו, לקבל אותם כפי שהם, ולהבין שאין דרך אחת נכונה.
תחושת פחד וחשש ממה יגידו עלינו. כל הורה יודע את זה – ההתמודדות עם הציפיות החברתיות, עם מה שנחשב לנכון ולפחות לא מקובל. אותו יהודי סיפר לי אני זוכר איך הרגשתי, שכשהבן שלי לא הלך בדרך הצפויה, זה לא רק הפריע לי כאדם, אלא גם כבן משפחה בקהילה שכולה מחוברת דרך סטנדרטים ברורים. תחושת ההתפשטות הזו – "מה יחשבו עלי? איך יראו אותי בעיני אחרים?" – הפכה את המאבק עם הילד לקשה יותר.
הציבור החרדי שואל כל הזמן: איך אנחנו נתפסים? איך הילדים שלנו נתפסים? והפחד הזה מלהיות "אחר" שוחק לא רק את ההורים, אלא גם את הילדים. כי אם ילד לא עומד בציפיות, כל המשפחה מרגישה את זה על גבה, כאילו הסטנדרטים מחייבים אותנו להיות תמיד כמו כולם – אחרת אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מבודדים, לא שייכים, לא מקובלים.
אבל ככל שעובר הזמן, אני מבין יותר ויותר – העניין לא יכול להיבנות על פחד ממה יגידו אחרים. כל ילד צריך להיות אהוב כפי שהוא, גם אם הוא לא מתאים למסגרת שמצפים ממנו. הדרך האמיתית היא לחנך באהבה ובקבלה, בלי פחדים ממה יגידו, כי בסופו של דבר, המשפחה היא המקום שבו הילד באמת צריך להרגיש אהוב ובטוח.
הישיבות זה מפלט מהעולם שנמצא בחוץ.
אבל זה, אבל גדול – אתה לא יכול לבנות מערכת אחת שהיא תהיה מתאימה לכולם.
ילד בגיל 13, על פי רוב הוא בחיידר, וההורים מכניסים אותו לתוך ישיבה, על פי רוב גם שהיא לא מתאימה לו. למה? כי זה חשוב שהילד יהיה כמו כולם, לא יהיה אחר. במקום לחשוב מה טוב באמת לילד שלי.
אם הוא לא מסוגל לשבת וללמוד יום שלם, אני לא אשלח אותו למקום שיפגע בו.
וגם מי שכן מסוגל להיות בישיבה יום שלם, אני אומר: "בסופו של דבר, התכנים הנוכחיים של הישיבות אינם מתאימים לכולם. יש נשמה ויש גם נפש, וגם לה יש צרכים, כגון התעמלות, מוזיקה, ציור, ללמד את הבחור שיח רגשי, לדבר על העולם, איך להתמודד ולא רק להדחיק."
ישנו סיפור מפורסם על הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, המתאר את גישתו המיוחדת להתמודדות עם ילדים שנשרו מהדרך. בסיפור, יהודי הגיע אליו להתייעצות בנוגע לבנו שירד מהדרך והציג שאלה קשה: האם להוציא את הבן מהבית בגלל ההתנהגות שלו, שכביכול השפיעה לרעה על שאר הילדים בבית?
הרב השיב לו תשובה מפתיעה ומלאת חמלה: "הילד הטוב כבר יצא מהבית, אבל הילד שצריך עזרה נשאר בבית." בכך הדגיש הרב את הצורך להעניק תמיכה, אהבה, וסבלנות לילד המתקשה, ולא לנטוש אותו ברגעי המשבר. הוא רמז שלמעשה ההורה צריך לראות את תפקידו ככזה שמלווה ומסייע דווקא לילד שמתמודד עם קשיים, ולא רק לילד שהולך בדרך ה"רגילה".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
סיפור זה מדגיש את המסר העמוק שצריך לראות בילדים שנשרו מהדרך לא כ"בעיה" שצריך להרחיק, אלא כאתגר חינוכי שמחייב אהבה ותמיכה בלתי מותנית מצד ההורים.יש יהודי יקר בשם הרב שניבלג, יש לו ארגון מדהים לקירוב לב אבות על בנים. הוא אמר לבנו כאשר הוא הוריד את הכיפה, אז הוא אמר לו: "אני אוהב אותך איך שאתה." אז הילד אמר לו: "אבל יהיה לך בושות ממני, אני הילד שלך בלי כיפה." אז הוא אמר לילד: "כשנולדת, נולדת בלי כיפה, ואהבתי אותך גם אז. גם היום, כשאתה בלי כיפה, אני אוהב אותך תמיד."
שבת שלום ומבורכת
לתגובות: machon.rot@gmail.com
הצגת כל התגובות