כשחבריי מהמילואים הוקפצו ללבנון הצטרפתי ללוות אותם.
זה מוזר איך הכל חוזר על עצמו - אותם כפרי מרצחים בהם לחמנו ב-2006, אותן משימות, ואפילו אותם חוסרים בציוד. כי תמיד יש חוסרים. זה כמו חוק טבע ישראלי: כשיש מלחמה, חסר ציוד. כשחסר ציוד, מתחילים להתקשר.
וכשקיבלתי את רשימת החוסרים המלאה התקשרתי, וכשאתה מתחיל להתקשר, אתה מגלה דברים מפתיעים. למשל, שהראשונים לקפוץ על ההזדמנות לעזור היו דווקא חבר'ה חרדים, ששמחו על ההזדמנות לממן 80% מעלות החוסרים, מברכיות עד רחפנים, שבינתיים התבררו כמצילי חיים.
לא, זה לא תחליף לשירות צבאי. זו לא התשובה לשאלת השוויון בנטל. אבל זו עדות חיה לכך שהציבור החרדי הוא חלק בלתי נפרד מהמערכה - בתפילותיו, בדאגתו, בנכונותו לסייע. ודווקא ברגעים כאלה, כשהלב מתכווץ מדאגה לחיילים בחזית, אנחנו מגלים שיש פה תהליכים, יש פה שינוי, שאבוי אם ייגדע באבחת שנאה.
התהליכים הללו הולכים וגוברים אך בחסות קמפיין השנאה נוטים להיעלם, מידי פעם אנו זוכים לשמוע על כך בתקשורת, לרוב בנסיבות מצערות, כמו סיפורו של הלוחם החסידי מגבעתי חיים טרייטל שנפצע בעזה, ולפתע אור הזרקוקים חשף את החסיד הבני ברקי, תלמידו של האדמו"ר מנדבורנא עטור פאות לחיים וכומתה סגולה על הכפתיים, לוחם חרדי שמהווה סמל ומופת לתהליכים הבריאים אשר ביכולתם לשנות את פני החברה הישראלית.
הקולות הקוראים ל'הכה בחרדי' לא רק שאינם מקדמים את השוויון המיוחל, הם מאיימים להרוס את התהליכים העדינים שכבר מתרחשים.
מה שראיתי באותו יום, לא היה ניסיון לכפר על אי-גיוס. זו הייתה הצהרה שקטה אך רועמת: 'אנחנו איתכם. בדרכנו שלנו, אבל איתכם'.
אין פתרון קסם לשאלת הגיוס. זו לא תשובה שתספק את כל הצדדים. אבל הפלונטר הזה מחייב שיח אחר, כזה שמכיר במורכבות, שמבין שהדרך לשינוי עוברת דווקא דרך בניית גשרים, לא דרך הריסתם.
הצגת כל התגובות