שלום, אני שלמה (22) מבני ברק.
אני בן בכור למשפחה של בני תורה לכל דבר ועניין, גדלתי בפשטות ובעקביות רוחנית, אבא תלמיד חכם ואמא עקרת בית שעשתה הכל בכדי שזה יקרה.
ואז הגיעה תקופת השידוכים שלי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שלא במכוון הייתי שם לבד, שומע את ההצעות, מברר עליהן, ובורר מתוכם את מה שנראה לי. הוריי לא הרגישו צורך אפילו לראות את ההצעות עמהן נפגשתי.
אחרי כמה הצעות עימן נפגשתי, הרגשתי שחסר לי את העוצמה שחיפשתי. חיפשתי בחורה שתרומם אותי, ושתיתן לי תמיד אפשרות לשבת וללמוד, אבל באמת, שזה יהיה חשוב לה.
בשלב זה הגיעה ההצעה של אסתי.
אחרי בירורים החלטתי להיפגש.
אחרי 7 פגישות הודעתי להוריי: אני מוכן לסגור.
הוריי התרגשו מאוד: אבא שלי הספיק לומר לי, שהוא כל כך יודע מי אני, כל כך מעריך אותי וסומך עליי שבטוח מצאתי מישהי איכותית באמת.
הוריי הגיעו לבית הכלה, ישבו על התנאים, ואני ואסתי התעכבנו עד שיגיעו האורחים כמקובל.
כשסלון הבית של אסתי היה מלא, נכנסנו לקול שירת האורחים. אמא שלי הייתה ממש בכניסה, וקיבלה את פניה של אסתי, פתאום פניה של אמי קפאו, שמתי לב שהיא מחייכת בכוח.
תיארתי לעצמי שהיא מתרגשת, והמשכתי לכיוון המקום שלי.
אבא שלי קיבל אותי בחיבוק גדול, והיה שמח מאוד על הרגע הזה.
ואז קרה משהו...
אמא שלי סימנה לאבא שלי לגשת אליה לרגע, הם נבלעו שם במסדרון ואחרי דקות בודדות, אבא חזר והתיישב לצידי.
הוא חזר, אבל עם פרצוף תשעה באב.
חששתי שקרה משהו, אולי מישהו שם מהצד של אסתי אמר איזה מילה לא במקום, והתלקחה שם האווירה.
הוורט הסתיים, נפרדתי מהוריי ואני ואסתי יצאנו לשוחח ולהעביר חוויות מהמשפחות שזה עתה הכרנו.
השעה הייתה 23:30 בלילה, חזרתי הבייתה שמח וטוב לב, ממתין לשמוח עם משפחתי.
• • •
בבית, אבא ישב במקומו עם הספרים שלו, בארשת פנים רצינית. אמא קיבלה אותי בחיוך מעושה, אחיי ואחיותיי היו בחדרים, הבנתי שקרה משהו.
"הכל בסדר?", שאלתי בדאגה. "בוא שלומי, שב רגע", אמר לי אבא בלי טיפת חיוך.
התיישבתי, ואז קיבלתי את האגרוף הכי משמעותי בחיי.
אמא שלי שהייתה במטבח, הצטרפה.
השיחה המשיכה באותה המתכונת: אני מסביר למה היא חשובה לי, והם מסבירים כמה היא מוזרה להם.
אני זוכר את דפיקות ליבי איך הלמו בי, הזעתי והרגשתי רע. נשמתי עמוק בכדי שלא יקרה לי משהו. לא היה לי מה לומר, פשוט התביישתי מהמעמד הנורא הזה.
קמתי ויצאתי מהבית.
אמא שלי דלקה אחריי, ואמרה: "אתה לא יכול ללכת ככה".
בכדי לא להגיע למצב של החמרה בחוצפה להוריי, המשכתי לרדת במדרגות, הלכתי לגינה סמוכה והתיישבתי על הספסל הראשון שראיתי.
בכיתי שם, כמו שלא בכיתי מעולם.
זה מה שאני צריך לעבור עכשיו? לבכות מכאב ומפגיעה גדולה כל כך, במקום לשמוח ולהרגיש מאושר.
כעבור שעה בשארית כוחותיי ובלב שבור, קמתי ונסעתי לישיבה, לא הייתי מסוגל להיות בבית אפילו לרגע. כמה הייתי צריך את ההתלהבות הזו, את ההשתתפות של משפחתי בשמחה שלי, את צעקות ה'מזל טוב' אליהן כל כך ציפיתי.
יש רגע כזה שאנחנו מכירים את הקרובים אלינו ברגעים הכי קריטיים בחיינו. הבנתי שאלו ההורים שלי, הם חוששים להראות את הכלה שלהם לעולם שלא נראית לפי קריטריון הנראות שלהם, גם אם אני סובל עכשיו ובצער גדול כל כך.
הפלאפון שלי לא חדל מלצלצל, אלו היו הוריי. לפחות זה עשה לי טוב: עדיין הם מחפשים אותי.
כשהגעתי לבניין הישיבה, ידעתי שהבחורים ממתינים לשמוח איתי, עיני היו אדומות, לא רציתי להיכנס כך. הסתובבתי עייף ומותש, ממתין לפגוש ברז באחת הגינות לשטוף את הפנים קצת, לטשטש ראיות.
כעבור שעה של פטרולים נכנסתי לישיבה, השעה הייתה 02.00 בלילה. למזלי לא פגשתי אף חבר, נכנסתי לחדר בשקט ונזרקתי על מיטתי עם הבגדים לישון, רק לישון הייתי צריך.
בבוקר השמחה הייתה גדולה, החברים מילאו לי את החלל. הם שמחו בשמחתי, ונתנו לי כוח.
הפלאפון צלצל, זו הייתה מירי אחותי הצעירה. "שלומי, מזל טוב! אני שמחה בשמחתך, אני רוצה לומר לך שהיא פשוט מתוקה וחמודה", אמרה בהתרגשות.
התחלתי לחייך, אבל לא להרבה זמן.
כי אז אבא שלי התקשר אליי, וביקש שאבוא הבייתה. "לא צריך לברוח, צריך לדבר", אמר באלגנטיות.
בדרך הבייתה, המחשבה הראשונה שעלתה לי, "אולי הם רוצים לחזור בהם, סוג של להסביר את עצמם". למרות שזה לא היה עוזר כל כך אחרי שגילו את דעתם על ארוסתי, אבל כן היה חשוב לי שלפחות זה יקרה.
בבית, הוריי "ישבו עליי" לחשב מסלול מחדש, חוץ מהמילים: "תוריד אותה כבר" הם אמרו הכל.
כמו כל בחור ישיבה קלאסי, ניגשתי לראש ישיבה שלי ושיתפתי אותו במצב, הוא היה בהלם. הוא הכיר את אבא שלי, אבל לא ככה. "אם אין שום בעיה רפואית, נפשית או רוחנית, אין סיבה להוריד. הפרטים שאתה מביא מאוד טובים, ברכה והצלחה ר' שלוימ'ה", אמר בחיוך ובחום הידוע שלו.
כשמסרתי את הדברים לאבא שלי, הוא כבר הספיק לדבר עם הראש ישיבה, וניסה להסביר לו את הקושי, והבנתי ממנו שאבא שלי דן איתו בעניין פגם משפחה. "אבא שלך למדן גדול", אמר לי הר"י בחיוך ומיד הוסיף: "למדנות זה דבר יפה, אבל לא על חשבונך".
עבר שבוע, אמא שלי כבר לא יכלה להסתיר את זהותה האמיתית, ואמרה: "שלומי, די, תוריד את זה מאיתנו, יש לי כבר הצעה אחרת. לכבוד אמא שלך שאוהבת אותך, תוריד את זה".
זה היה גדול עליי, לא יכולתי לעמוד בזה. כל כך רציתי אותה, רק אני ידעתי במה זכיתי, אבל הלחץ שהופעל עליי היה עצום. צר לי לספר כך על הוריי, אבל הם השתמשו במניפולציות ולא בחלו בשום כלי שעמד לרשותם, להעיף את "הצרה" הזו מהם.
הייתי שברירי מאוד, לא יכולתי לשאת את זה יותר. מחוסר אונים התחלתי לחשוב איך אני מוריד את הבחורה החשובה הזו, איך אני יכול לעשות זאת הן בהיבט המצפוני, המוסרי, והן בהיבט הטכני.
המחשבות כרסמו במוחי, מה אני אגיד, שאני חושב שזה לא מתאים? למה עכשיו נזכרתי לומר את זה, זה גם לא נשמע אמין בכלל. ולא רק שזה שקר, יש כאן גם קפידה שיכולה להתפתח עליי. למה לי הצרות הללו בחיי?
ולמי אתקשר, לשדכנית או לאסתי עצמה? אולי עדיף פשוט להגיד לה עד כמה אני בבעיה, כמה אני לא מסוגל להחזיק את זה, אולי זה טוב לשתף אותה שתחליט עד כמה שווה לה להיכנס לרעה החולה הזו.
כל יום שעבר ועוד לא הורדתי, היה רק לרעתי. היינו משוחחים בינתיים וככל שעבר הזמן הקשר בנינו התחזק יותר, ולהוריד אותה יהיה קשה יותר.
ואז הפלאפון צלצל, זו הייתה אסתי.
"ההורים שלי מנסים לתפוס את ההורים שלך בכדי לסגור תאריך ואין מענה", אמרה בהתלהבות, "אבא שלי ביקש אם הם יוכלו ליצור איתו קשר, הוא לא רוצה להפריע מדי". ואני, שומע את המילים הללו וליבי נצבט.
הבנתי שאני יהיה לבד בכל הסיפור הזה, חששתי גם שהיא תסבול מהוריי. החלטתי להתקשר אליה, אני ולא אחר. לא יודע מה אני אגיד, אבל אני חייב להכין אותה לזה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
השעה הייתה 22.00 בערב:
התקשרתי אליה, לאסתי...
המשך בשבוע הבא...
הצגת כל התגובות