הוא היה מגיע בכל שבוע, חמישה עד עשרה אברכים ותלמידי ישיבה היו נזעקים לחדר-שיעורים צדדי, השלחן ערוך היה נפתח והחדר היה מתחיל להסתחרר, בגאונות, בחדות מחשבה ולשון, הוא הוריד את ההלכות המורכבות ביותר מרום ההר אל מוחם וליבם של בחורי ישיבה ואברכי כולל צעירים.
באותם ימים, הישיבה בה למדתי כאברך, ישיבת התפוצות – תורת ישראל, היא עירוב ססגוני, של בחורי ישיבה "מן השורה" לצד בעלי תשובה, גרי צדק, חוצניקים, ומה לא. אל ה"ערב רב" הזה היה נוחת הרב דרעי מידי שבוע ולערב רב שכזה היה מוסר שיעור בהלכה. זכיתי להשתתף בכמה שיעורים כאלו, כבוגר ישיבות ליטאיות עולם ההלכה היה זר לי, אבל עם הישיבישקייט הסוער שלו, הוא הצליח ללמד שו"ע יורה דעה כמו שלומדים סוגיה ברמב"ם.
הפער בינו לבין תלמידי הישיבה היה דרמטי, הרב דרעי כבוגר ישיבת "עטרת ישראל" נראה כנסיך עולם התורה, הדור, מוקפד, ישיבתי, סדור, השפעתו פרושה על כל ארץ ישראל, הפער בינו ובין בליל התלמידים בישיבת התפוצות -כשמה כן היא- היה בלתי נתפס, אך כל זה נעלם כשהתחיל השיעור.
נכון בפעם הראשונה נכנסים לשיעור כקוריוז, הלא הרב דרעי הוא אח של.. ורבה של.. ומן הסתם מיועד להיות ראשון לציון ביום מן הימים, אבל מהר מאוד הכל חולף, ובפניך מתגלה גדול בתורה, ועם זאת עממי, זר לא יוכל להבחין באנרגיה של השיעור כי רק תלמידים ספורים משתתפים בו, הוא בוער, מרים את קולו בדרמטיות, ומוריד, מקשה ומתרץ, מחמיא ונוזף, כביכול אלפי תלמידים סביבו.
במשך השנים רבים מאותם תלמידים צעירים זכו להיסמך על ידו, ולהרבות תורה בכל קצוות תבל. הוא היה מסוגל לראות בגר הצדק שנכנס לשיעור בפעם הראשונה כאשר הוא בקושי דובר עברית, מוסמך לרבנות כעבור כמה שנים אחרי מבחנים מפרכים.
אבל את הלב של הרב יהודה דרעי ראית בעיקר כאשר הספיד אחרים, למרות תדמיתו ההדורה והמרוממת מעם, כאשר הספיד הוא היה פורץ בבכי, מדבר בכל ליבו, זה היה סוחף, כשהרב יהודה דרעי בכה בהספד כולם בכו איתו יחד. ועכשיו, כשנסתלק הוא מעמנו בטרם עת, כאשר באה השמש בצהריים, מי יספיד עכשיו? מי יוריד דמעות כנחל?
לן יאי למבכי, ווי להאי שופרא דבלי בארעא.