השבוע פגשתי יהודי שאמר לי: "אתה יש לך טור בעייתי אתה, כל הבלגן מתנקז אליך". ברגע הראשון לא הבנתי אם אני אמור להיעלב או להרגיש טוב. אז למרות שזה לא היה תלוי בי - מה הוא התכוון, אני החלטתי דווקא לאהוב את זה, ולראות בזה פירגון סמוי.
>> למגזין המלא - כנסו
היה מישהו שאמר לי גם: "אין לך מושג כמה אני מרגיש טוב מהסיפורים שלך, שעוד מישהו עובר את מה שאני עובר, זה מרגיע אותי, שלא רק אני בסיפור, וגם נותן לי אפשרות ללמוד מאחרים, ולהבין שאני פחות בעייתי ואשם ממה שחשבתי".
המילה 'אשמה' הטרידה אותי, היא הסבירה לי הכל.
מוּדָעוּת - הבחנה בקיומו של דבר מה, ההכרה בו, והערנות כלפיו
ויש השואלים: מה טוב בזה? מה זה נותן לנו בעצם, כאנשים שרוצים להיות בטוחים יותר, בכך שאנו נחשפים לזוועות של הסיפורים הללו? וזה לגבינו, ומה עם הציבור הכללי שקורא את סיפורי הזוועה הללו הנמצאים במגזר שלנו? מה זה מוסיף לנו, אולי כמה שפחות לדבר על זה, יותר בריא לנו... לא?!
שאלה יפה, אבל דווקא בגללה: הבנתי כמה אני חייב להמשיך להעלות דווקא את מה שלא מדובר, את מה שמנסים להחביא, להסתיר או להפוך אותו לפחות חשוב וסתם מוגזם ומוקצן. בואו, הרי ישנה תופעה ברורה בציבור שלנו - לא לתת מקום לדברים לא נעימים לצוף, ובצדק. כי אחרי הכל השמרנות שלנו היא גם סוג של מנגנון הגנה עבורנו שאומר - כמה שתדע פחות על הבעיות, כך לא יהיו בעיות. כמה שתראה פחות זוועות, כך תפחד פחות.
אבל זה לא בדיוק...
כי פעמים רבות זה מגיע ממניע שונה: כי לציבור שלנו יש קושי לקבל דברים שקורים אצלינו, הן במעגל המשפחתי, והן במעגל החברתי, וממילא הקושי הוא גם לדבר על אותם דברים. ובאמת, שההיפך הוא הנכון, כי רק מודעות בנושא תוכל להביא לנו התמודדות, שעל ידה נשקיע מאמץ מודע, לפתור בעיות אישיות ובין אישיות, על מנת לנסות לשלוט, למזער או לסבול מתח.
בכל סיפור ראיתי את הכאב של אלו שחשפו כאן לראשונה את אשר על ליבם, וכל כך תהו - איך כמה אנשים, מהקרובים אליהם, הצליחו תמיד לקבור להם את הרגשות והכאב, ללא מצבה כדי שלא יוכלו לחזור אליהם שוב ולדבר על זה.
מהקול של כולם הייתה מנגינה של כאב: "איך עד עכשיו לא יצא לנו לדבר על זה כי חששנו להרגיש כל כך בעיתיים, מחרחרי ריב ומדון". או כמו שאמר לי מישהו: "הסיפור שהבאת על ה... בדיוק נכתב עליי. לרגע חשבתי שאשתי סיפרה לך את זה, כי אני לא העזתי לספר זאת לאיש".
כמה כואב, שיש רבים החוששים לפתוח נושאים אישיים שכאלה, וחיים איתם לבד במשך שנים.
אז דווקא עכשיו שמסתיימת השנה ומתחילה שנה חדשה, אולי זה הזמן להבין: איך זה קורה שיש קבוצה של אנשים שמסוגלת לבטל את רגשות האחר, לא לתת במה למי שמרגיש מופלה, פגוע או כאוב, ולהפוך את המתלוננים בסביבה שלהם ללא רלוונטיים? איך יש מציאות כזו בכלל?
האפשרות הראשונה היא - נרקיסיזם.
משמעות המושג נרקיסיזם במובנו היום יומי נרדפת לממוקדות עצמית – ריכוז עצמי (self-centeredness) או לעיסוק יתר בעצמי. במובן זה, המושג נרקיסיזם משמש לתיאור אנשים שמחשבתם ושיחתם מתמקדות בעצמם. במשמעות זו, הנרקיסיזם הוא הנטייה של האדם לעשות שימוש בעצמו כנקודת תצפית והתייחסות אשר עבורה מתארגנות כל החוויות וההתנסויות. בפסיכולוגיה, המונח משמש לתיאור נרקיסיזם הקיים אצל כל אדם במידה מסוימת, אך כשזה בדרגה קיצונית, מדובר כבר בהפרעת אישיות נרקיסיסטית.
הביטוי "נרקיסיסט" נתפס כמילת גנאי, והשימוש בו מתייג אנשים באופן שלילי, אף שחלקם יכולים להיות מקסימים, מוכשרים ומצליחים על פי אמות מידה חברתיות. כשזה מגיע מהפרעה שכזאת, אם נלמד עליה נוכל גם להיזהר ממנה. (בקרוב נעלה כאן הנושא בעז"ה)
הבעיה מתחילה כשזה מגיע מתסמונת הנקראת: ההכחשה.
ישנה מערכת של מנגנוני הגנה שמטרתה היא: שמירה על האדם מפני היתקלות בתכנים שקשה לנפש להכיל. פעילות מנגנונים אלו חיונית לשם איזון החוויה הנפשית ומסוגלותו של האדם, להסתגל לאירועי המציאות ואף לסיטואציות מאיימות. ולמה יש לאדם את המנגנון הזה? כי זה גורם לאדם להימנע מהתמודדות עם אירועי המציאות, דבר שיכול להשפיע עליו בצורה הרסנית, ולכן נחשב כמנגנון פרימיטיבי ולא יעיל.
כשזה מגיע משם, זה קשה יותר, למה? כי המכחיש שמתעלם מבעיות - הופך אותם לקשות יותר.
פעם הגיע אדם הסובל מהפרעה נפשית לפסיכיאטר וטען, שאינו מוכן לקחת יותר את הכדור שלו, כי אם הוא ייקח אותו, הוא נקרא חולה נפש שלוקח כדורים. מיותר לציין שאי נטילת הכדורים לא יהפכו אותו לאדם בריא בנפשו.
לנו כחברה בריאה צריך שיהיה אינטרס להעלות נושאים שונים בציבוריות שלנו, ולא לנהוג כמו בת היענה, הטומנת ראשה בחול. זה רק מראה לנו כמה אנחנו ביקורתיים ומעוניינים בחברה בריאה וטובה יותר. רק על ידי המודעות הזו, נוכל להשיג זאת. הערנות המתפתחת אצלינו בעקבות פרסומים של סיפורים אלו - זה כורח המציאות.
אמר לי פעם חבר חשוב: "ההכלה שלנו על דברים בעייתיים שצצים אצלינו במגזר, היא הטיפוח שלהם. רק אם נפסיק להסביר ולהכיל התנהגויות מוזרות, בוטות ובלתי נסבלות של הסורחים במגזר שלנו, נוכל למגר אותם ולא לתת להם קיום בתוכנו".
אז בואו נהפוך את הבעיות של השנה האחרונה, לפתרונות של השנה החדשה.
• • •
כל אחד וה'דדי' שלו
השבוע הלך לעולמו הזמר הגדול והאהוב בכל הזמנים ר' דדי גראוכר ז"ל.
דדי הוא אחת הדמויות המרכזיות בחיי מאז שאני ילד. לא הכרתי אותו, ומעולם לא נפגשנו באופן אישי, אבל כילד שמעתי את שיריו הרבים אלבום אחר אלבום, שהפכו להיות חלק ממני עד עתה, עליהם גדלתי ומהם שאבתי המון רגש ועֶרְגָּה מוזיקלית.
השיר של דדי המלווה אותי עד עתה הוא "חסד ואמת נפגשו" לחנו של המלחין יוסי גרין, לא רק בגלל המילים של הפסוקים שם, אלא המון בגלל הביצוע של דדי ללחן המרגש והנדיר הזה, קלאסיקה אמיתית שחובה לשמוע כשאתם לבד, ולהתמסר לרגעים המרגשים של היצירה הזו. אסור למנוע אותה מאיתנו.
אל תוותרו על זה, ואל תפספסו את זה.
This browser does not support the video element.
עקבתי לאחרונה אחר מצבו של דדי בדריכות ובקריאת תהילים להחלמתו. לבינתיים יצא לי לראות כמה קטעי וידאו של התקופה בה היה חולה. הוא נראה תשוש, חלש, ומדבר בנחת, במיעוט אנרגיה - שכל כך לא מתאימה לו, פשוט מישהו אחר.
כאן היה רגע השבירה שלי, כי את דדי ראיתי פעם אחת בתור ילד כשהוא שר, וזה הספיק לי בכדי להישבר.
דרעי גראוכר
זה היה לפני 30 שנה בערך, אם אני זוכר טוב, זה היה יום הולדת לרב אריה דרעי בגני התערוכה בתל אביב, חברו של דדי משכבר השנים. האולם היה מלא, השירים היו כפי המסורת של אותן ימים, ואז זה קרה.
הגאון הרב דוד יוסף שליט"א לקח את המיקרופון והרעיד את האולם במילים הבאות: "עכשיו אני רוצה להזמין אל הבמה את דרעי גראוכר". מה שהיה מעניין הוא: שעד אותם רגעים האוירה הייתה מסורתית לתקופה דאז, אבל כשדדי עלה לבמה, התחיל אירוע חדש, אירוע שלא אשכח לעולם.
הוא שר במשך חצי שעה שירים חסידיים של אותם הימים, כשהוא אדום ומזיע, לכבוד ידידו הטוב הרב אריה דרעי. הקהל היה בתפארתו והעוצמות של דדי היו בשיאם.
רק מי שראה את דדי מחשמל את כולם באהבה מבלי יכולת לעצור, התמונות שלו בחולשתו אמורות להיות עבורו קשות במיוחד. דדי התמסר לשמח את עם ישראל, ונתן לי תחושה שהוא שר בשבילי. השירים הרבים שדדי השאיר כאן כירושה, הם נכסי צאן וברזל בעולם הזה, וכל אחד מהם מבחינתי עילוי נשמה לנשמתו הטובה והרגישה לזולת.
יהי זכרו ברוך.
לסיום, אני רוצה להודות לכם שותפים יקרים של האתר החרדי - 'כיכר השבת' במדור הסיפור המטלטל על כך שפעמים רבות הסכמתם להיטלטל איתי יחד.
שהשנה הבאה עלינו לטובה תהא שנה נטולת טלטול, ונזכה להיכתב כולנו יחד בספר החיים והשלום, אנחנו וכל ישראל לחיים טובים ולשלום.
וסוד קטן שאני חייב לספר לכם: הכותרות הכל כך מקוריות וקליטות בכל שבוע כאן, הם לא שלי, הם של העורך היקר חיים אילוז שמפתיע בכל שבוע מחדש בכישרון ובאומנות מרבית, ותודתי נתונה לו על הכל.
הצגת כל התגובות