´כיכר השבת´ הוא המקום התוסס ביותר בשעות היום והמעוז של הציבור החרדי בירושלים. לפני שנים רבות אימצו אנשי נטורי קרתא את המקום כדי להפגין שרירים מול גורמים עוינים כאלה ואחרים, שם הפגינו לפחות מאז כתיבת שיר התקווה, וממשיכים עד עצם היום הזה. מפגינים נגד חילולי שבת, נגד ניתוחי מתים ועוד היד נטויה ובשפע. רק תבקשו לפרוץ את הגדר. הם כבר יהיו שם. מוכנים אילי קרב.
כיכר השבת. שעת בין הערביים. העשן מיתמר עת שורפים את פחי האשפה, חונק ומלכלך את בתי התושבים בסביבה, מפריע וגוזל מהם מנוחה, חוסם את אורח החיים הסדיר - עד כמה שהוא יכול להיות סדיר - ויש פוצה פה ומצפצף. יש קול אך אין עונה.
נערי שוליים אצים-רצים ובאים, להיות זמינים לכל צרה ש... עוד תבוא! הם מתפשטים במהירות האש בפחי אשפה ירוקים, ואיתם - כמה מקרי - הצרות מגיעות. ובצרורות.
קלגסי משטרה אכזריים מפליאים בהם את מכותיהם המובחרות ועיניהם בורקות. לא חוששים, גם לא ממצלמות. אנשים נשים וטף פותחים בריצה מהירה, כל אימת שזוגות-זוגות על אופנועים ודוהרי סוסים גבוהים מתקרבים אליהם ברכיבה פראית מכיוון מזרח או מערב. או מארב.
כיכר השבת שלי - באש ובמים. בעומס הכבד של שעות צהריים ובשעה שוממת באמצע הלילה. עם צפרדע בוער במרכז הרחבה וכשהצבע טרי על מעברי חצייה.
כי רק כיכר השבת קרובה היא למרכז העיר, אבל רחוקה ממנה שנות אור.
אני שייך לכיכר השבת, על אף ולמרות שאינני משתייך לשום קבוצה קיצונית. למרות שאני לא מתחבר להפגנות הסוערות המתחוללות סביבה. ועליה.
אני שייך למקום גדול. אומנם היא ניצבת ברחובה של עיר, אך שונה היא בתכלית מכיכר פאריז. ומרחובה של עיר.
כיכר השבת שלי.