כשהייתי ילד קטן, אמא שלי כתבה ספר שנקרא 'לקחו לי את השביל'. הספר מספר על חבורת חרקים שחיה יחד במעבה היער, בשקט, בשלווה ובהרמוניה כמו שרק חבורת חרקים יכולה לחיות. הכל היה טוב ונעים, עד שיום אחד הגיע טרקטור והתחיל לשבור, להרוס ולפלס שביל - מעתה דרך סלולה תעבור בתוך היער - מקום שעד עתה היה מושבם של אותם חרקים מסכנים (יש סוף טוב, נראה לי...).
השבוע, תוך כדי שאני מנגן באיזו חופה, צצו אל מול פני אותן דמויות. ראיתי את ידידיי, תושבי הר נוף, פונים אחד אל חברו, ועל הבעות פניהם אותו המבט שראיתי על פניהם המצויירות של החרקים.
לקחו להם את השביל...
כשהתחילה הסעודה, במקום שכולם יבקשו שתי מנות מהמלצר, ויתנו עיניהם בכוס מלאה בנוזל זהוב, הדיבור נסוב בחרדה דוממת שכזאת סביב החלפת השם של השכונה בה גדלנו. בה אנו חיים. שכונת הר נוף.
אין זה סוד, אנחנו ה-הר נופיים נולדנו אל תוך שכונה שאיכשהו תמיד הצליחה להגיע לכותרות, תמיד הצליחה לעורר עניין. לפעמים היו אלו ההפגנות אל מול ביתו של השר אריה דרעי, לפעמים היו אלו הביקורים של ראש הממשלה אצל מרן הרב עובדיה יוסף, ולפעמים היו אלו רגעים של מהומה ואש יוקדת, יהי זכרונם של קדושי ה' זכור לנצח.
גדלנו אל תוך מציאות הררית, כזאת שצופה אל עבר השטחים הירוקים שליד הקסטל, בואכה צפון,דרום ומערב. כזאת שרואה כל בוקר וערב את בית הקברות ועדיין מלאת אנרגיה. כזאת שרואה כל התקדמות בבנייתה של מסילת הרכבת לכיוון תל אביב. כזאת שיש רק לה אגם אכזב אי שם בתחתיתה. כזאת שכדי להגיע מרחוב לרחוב צריך לטפס עשרות ומאות מדרגות (ואפילו כזאת שקשה למצוא בה חללים בתוך הבתים, כיוון שאלו עשויים סלע).
השקענו. צפינו. צעדנו. ומתוך בליל החוויות הללו, הרגשנו בתוך תוכנו את המהות של שכונת הר נוף. השם התגלגל לנו טוב, גם על הלשון וגם על הלב. היה בזה משהו עמוק. באמת. הייתה לנו תחושה טובה כששאלו אותנו בקצה העולם: "מאיין אתם", והשבנו: "הר נוף", תוך כדי נענוע הראש מצד השואל לאות כי הוא מכיר את המקום. כי יש בה משהו בשכונת הר נוף.
יש בו משהו בנוף, שגורם לאדם להיפתח לעולם, להשקיף, לראות, ואולי אפילו להשתגע מעט. צאו ובדקו; כל תושב בשכונה בטוח שהיא נמצאת בטבורה של עיר, מרכזה של ירושלים, על אף שלמעשה היא שכונה בקצה העולם, יוכיחו הפקקים שבחודשים האחרונים המציפים כל חלקה טובה. ככה היא שכונה עם נוף. יש בה הכל.
לא אכחד, האמת היא שלא חשבתי על כל זה בעבר. הר נוף הייתה הר נוף, ודי. בלי התפלספות מיותרת, בלי התחכמויות. שכונה, כמו כל שכונה. אך כשבאים לקחת לי את השביל, פתאום אני מתבונן על המציאות בעיניים של חרק שישב בנוחות, יתר על המידה. וכשאני מתבונן כואב לי כאבם של האנשים, לוקחים להם את הלב, את מה שמגדיר את הדברים. לוקחים להם את השם שלהם. לנצח.
אל תקחו לנו את הלב. אל תקחו לנו את השביל.
הצגת כל התגובות