דודי היקר והאהוב, איש המחשבה והמעש הרב יוסף פוגל זצ"ל שנפטר לפני כחודשיים, מראשי מקימי ארגון 'ערכים', הארגון שעוסק בין השאר בהחדרת השמחה לבית ישראל, היה מביא בשם הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק, שתינוק, להבדיל מאדם מבוגר, צוחק תמיד. אפשר ללמוד מילד קטן כמה דברים: אם תסתכל עליו הרבה זמן, הוא יתחיל לחייך. בנוסף, הוא אף פעם לא משועמם, תמיד הוא עושה משהו. כשלא שומעים אותו הרבה זמן - הוא כנראה מרוקן מגירה או מעולל משהו. והדבר השלישי והחשוב מכל: אם לא טוב לו - הוא מתחיל מיד לבכות.
יש לתרגל לעצמנו את שלושת הנקודות הללו: שמחה תמיד, לא מבזבזים זמן, וכשרוצים משהו - בוכים ומבקשים מאבא שבשמים.
בהלכה נאמר שבחלוקת מתנות לאביונים בחג הפורים "כל הפושט יד נותנים לו", וכבר כתבו הקדמונים כי הדבר נכון גם בדברים רוחניים. כל הפושט יד, ונושא עיניו לשמים, יכול לזכות לדברים גדולים בחג הפורים.
• • •
בהקשר של חג הפורים איך אפשר שלא לדבר על מעלת השמחה. בשבוע שעבר עסקנו בנושא השמחה, ולפי המשוב שקיבלנו בעקבות המאמר, הבנתי שיש עוד הרבה מה לדון בנושא.
הזכרתי את דודי היקר ז"ל. בשנים האחרונות לחייו, נפל למשכב והיה משותק בגופו, אבל חיוכו לא מש מפניו. לא יאומן איך שאדם בשיא הייסורים ולא יכול לדבר, שזה היה הכוח הגדול שלו במשך שנות חייו, אך דבר אחד הקב"ה שימר אצלו והיו מתקשרים אתו דרך החיוך. מה נכון לעשות ומה נכון פחות לעשות.
היה הוא נוהג לספר סיפור בשם רבי נחמן מברסלב: מעשה בעני אשר עסק לפרנסתו בחפירת טיט. יום אחד מצא העני בחפירתו אבן טובה אשר שוויה הון רב. הלך העני לאומן מקומי כדי שיאמוד את ערכה של האבן- היהלום. אמר לו האומן כי אין במדינה כולה אדם אשר יוכל להעריכה ולשלם את שוויה וכי עליו לנסוע אל מעבר לים, אל עיר המלוכה. העני, אשר לא היה בידיו הכסף הדרוש לנסיעה, מכר את כל רכושו, קיבץ נדבות להשלמת הסכום ויצא לדרכו.
כאשר הגיע העני אל הים, אזל הכסף שברשותו. ביקש העני לעלות לספינה ומחמת שלא היה בידו להוצאות ההפלגה, הציג את היהלום לעיני רב החובל. התפעל רב החובל למראיתה של האבן והוביל את העני תחת כבוד אל אחד מן החדרים המפוארים ושיכנו שם. העני התענג על היהלום ובפרט בשעת האכילה היה משמח את עצמו ומניחו על שולחן האוכל. באחת הסעודות נרדם העני בהשאירו את האבן על השולחן. בעודו ישן נכנס המשרת, ניקה את השולחן וניער את המפה על היהלום את תוך הים. כאשר הקיץ העני משנתו וראה כי נעלמה האבן, נחרד חרדה גדולה וכמעט נטרפה דעתו.
פחד העני כי יוודע הדבר לרב החובל וחשש כי כאשר לא יהיה בידו לשלם את הוצאות ההפלגה יהרגהו. שמר העני את סודו בהציגו בפני רב החובל פנים מחויכות עד כי לא ניכר בפניו כל שינוי.
באחד מן הימים פנה רב החובל אל העני ואמר "מבקש אני למכור תבואה רבה בעיר המלוכה והרווחים גדולים מאוד. ירא אני כי יחשדו בי כי גונב אני מקופתן של המלך ולכן מבקש אני ממך לכתוב ברשומות כי התבואה שלך ואשלם לך על כך במיטב כספי".
נדהם העני ומיד הסכים להצעתו המפתיעה של רב החובל. כאשר הגיעו אל עיר המלוכה מת לפתע רב החובל והתבואה אשר שוויה היה כפליים ממחיר היהלום נשארה בבעלות העני.
אמר רבי נחמן מברסלב: מסיפור זה אפשר ללמוד על מעלתה וכוחה של השמחה. כי הרי לו היה היהודי מגלה עצבות לאחר שאיבד את היהלום, יתכן והיה מושלך לים, אבל דווקא כאשר המשיך לשמוח ולהראות פנים מחייכות, הגיעה אליו הישועה ממקום בלתי צפוי.
• • •
אמר לי פעם אדם חכם שאחת הסיבות שאנשים לא שמחים, היא כיוון שהם תמיד פוזלים לדשא של השני. ואכן, הוא נראה ירוק יותר. כאשר אנו כל העת מנסים "לרדוף" אחר הישגים והצלחות של אנשים אחרים, אנו מגלים מהר מאוד כי אין לנו את היכולת להגיע למקום בו הם נמצאים, ואז אנו שוקעים בעצבות.
הדרך לשמחה עוברת תחילה בעבודה עצמית ופנימית. עלינו לדעת להעריך את כוחנו ויכולותינו, להודות עליהם ולנצל אותם, ולא לנסות כל העת להגיע להישגים של אנשים אחרים. האדם צריך לחפש את האושר והשמחה אצלו בבית. בחברה הקרובה ובמשפחה התומכת. הניסיון לחפש כל העת את האושר במקומות אחרים, יוצרת את המצב ההפוך. זוהי אם כן גם ההבדלה בין שמחה להוללות. השמחה היא פנימית, ההוללות היא חיצונית. ההוללות נובעת מחיפוש האושר במחוזות אחרים. השמחה מתחילה בליבו של כל אחד פנימה.
אני מאחל לכל תושבי העיר ולכל בית ישראל היקרים חג פורים שמח, ושנזכה כולנו להיות בשמחה תמיד.
שבת שלום ומבורך