יו"ר ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני, מותקף בחודשים האחרונים ללא הרף, בעיקר בתקשורת החרדית שאינה ממוסדת, על מה שמכונה "חוסר קבלת החלטות". התוקפים לועגים לגפני שמהסס להחליט במי יתמוך בריצה לראשות העיר ירושלים.
בקטע הבא ננסה לעשות סדר, לפחות בזירה הירושלמית המורכבת.
גפני וסיעתו 'דגל התורה' תמכו פעמיים במועמד החרדי פרוש ובמועמד שהיה מקובל על הרוב החרדי, משה ליאון, בשני המקרים, המועמדים בהם תמכו - הפסידו. וכשאני כותב תמכו, הכוונה לתמיכה מלאה - גם אם מאוחרת, והקלפיות באזורים של מצביעי 'דגל' - יוכיחו.
אי תמיכתו במועמד המנצח ניר ברקת בשתי מערכות בחירות אחרונות, הסבה לגפני לא מעט בעיות וגרמה לו לא פעם לצאת נגד ראש העיר בחריפות.
כעת, לאחר עשור, מותר לגפני לפקפק ביכולתו של אדם חרדי לזכות בתפקיד החשוב והמאתגר של ראש עיריית ירושלים. קחו לדוגמא את התרחיש הבא: יוסי דייטש עולה לסיבוב שני מול זאב אלקין, ומדובר בתרחיש שאינו דמיוני בכלל, לפי הסקרים נכון להיום - אלקין מנצח, מי ערב לגפני שלא יהיו גורמים באגודת ישראל שימהרו להצטרף לצד המנצח בסקרים וישאירו אותו שוב עם המועמד החרדי, אבל המפסיד?
כשאלו הם פני הדברים, גפני ימשוך זמן כמה שיותר ואולי גם יחליט (אחרי התייעצות עם גדולי ישראל כמובן) לבסוף לתמוך במועמד בעל הסיכויים הגבוהים ביותר, למרות שהוא חובש כיפה שאינה שחורה.
שלא תטעו, חלקים באגו"י שכיום רוממות "מועמד חרדי" בגרונם, לא היססו כבר פעמיים לתמוך במועמד חילוני בירושלים ואף לסייע לו, וד"ל.
לסיום, אי אפשר להתכחש לקשר בין העובדה שהמועמד החרדי בבירה הוא נציג 'אגודה' לבין מה שקורה באלעד, אבל עדיין השיקולים בזירה הירושלמית אינם זרים לגמרי.
וכדי שלא תחשבו שאני רק סנגור, נעבור לקטע הבא.
ביום שישי האחרון רעדו מכשירי הטלפון (המסוננים כמובן ושלא בפרהסיה) מהודעת דוברות שלומי אמונים שקראה לדגל התורה להתדיין איתה בפני בית דין בעניין ראשות העיר באלעד, תגובת דגל לא איחרה להגיע והפרשנים השונים צייצו והגיבו כמעט עד לכניסת שבת המלכה.
וראו זה פלא, ביום ראשון בבוקר, רבבות קוראי 'יתד' ו'המבשר', קראו על הכול מלבד על קרב האיתנים שהתנהל בין התנועות ביום שישי. ושיהיה ברור, כשמשהו באמת חשוב לבכירי 'דגל' ו'אגודה', הם דואגים לפרסם זאת שחור ע"ג לבן באותיות ענק, כמו למשל, סקר חברת החדשות על אחוזי התמיכה הנאים ביוסי דייטש, שזכה לכותרות גדולות בעיתונים האגודאים ולשתיקה רועמת ביתד נאמן.
אי פרסום המאבק בשני הצדדים הוא הוכחה טובה, עד כמה הויכוח בין התנועות אינו חשוב ועקרוני ונועד להעברת מסרים בלבד, שזה בסדר גמור, אבל למה ביום שישי למען השם?
הצגת כל התגובות