ההוכחה האולטימטיבית לכך שמרן הרב אלישיב לא הכתיר יורש, היא זו: בניו, חתניו, נכדיו ומקורביו האמתיים של הרב אלישיב, מתפלגים בתמיכה שלהם - הרוב מביניהם תומך ברב שטיינמן, אך חלק לא מבוטל, ובעל השפעה, תומך ברב אויערבאך.
לא אמנה את שמותיהם. אך אין ספק ששיעור התמיכה ברב אויערבאך מביניהם, עולה על שיעור התמיכה היחסי כלפיו במגזר החרדי. יש בכך אינדיקציה ברורה שלא הייתה הכרעה חד משמעית ידועה מהרב אלישיב. לו הייתה כזו, בני משפחתו והקרובים לא היו נחלקים באופן קוטבי שכזה. הם היו יודעים עליה.
אומר את דעתי לגבי עמדתו של הרב אלישיב בעניין.
אמנם לא שמעתי ממנו באופן אישי דבר ברור בנושא. ראיתי את פגישותיו הרבות עם ר' שמואל, ואת הזמן הרב שהקדיש לשיחות עמו, ואת יחסו המעריך מאוד כלפיו. מאידך ידועה לי גם הערכתו הרבה מאוד לר' אהרן לייב, עליו אמר שיש בו נקיות, ביטוי נדיר שהרב השתמש בו ביחסו לרב שך, וכן שלח אליו בעניינים ציבוריים. לר' שמואל הוא לא היה צריך לשלוח, כי פגישותיו עמו היו תכופות יותר. אך מה שכן שמעתי, ממקור ראשון, מאותם בודדים שאני יודע שניתן לסמוך עליהם, הוא מעט יותר אינפורמציה שיש בה כדי לשרטט אולי את עמדתו של הרב.
לדעתי, הרב היה מעוניין בסוג של שיתוף פעולה בהנהגה, בין ר' אהרן לייב לר' שמואל. הרב היה מודע לכך, שרוב המגזר, על רבניו ובני התורה שבו, נוטים לאופי ההנהגה של ר' אהרן לייב, ולשיקול דעתו הפרגמאטי. אך לא פעם, כששלחו לרב בעניין ציבורי חשוב את עמדתו של ר' אהרן לייב, או של מישהו ממקורביו, היה מבקש לשמוע גם את חוות דעתו של ר' שמואל. דפוס ההנהגה האופטימאלי הראוי לדעת הרב, היה נטייה לשיקול דעתו של ר' אהרן לייב, עם האיזונים של ר' שמואל. סוג של חשיבה קולקטיבית, שיצור דיון שלם ומפרה של העומד על הפרק, תוך שמירה על איזונים.
אך המציאות לא כזו. נוצרו שני פלגים בעלי עמדות שונות. שני עיתונים. שתי מפלגות. איך היה הרב מתייחס למצב דברים שכזה? כשם שבמקרים רבים בעניינים ציבוריים חשובים, לא ניתן היה לצפות את דעתו של הרב – והיו אפילו ממקורביו הגדולים שטעו בהערכת הכרעתו – כך גם תהיה זו טעות לנסות לצפות את יחסו למצב שהתפתח בפועל. הרב הפריד הפרדה מוחלטת בין ביקורת קשה על רב חשוב, שלעיתים הביע אותה אפילו בציבור, לבין חלילה פגיעה בו. הרב מעולם לא מחק חלילה גדול תורה נחשב, ואף מחה על ביזויו והיכר היטב בגדלותו כפי ערכו, גם אם חשב שטעה בעניין חמור.
נראה שיש להדגיש נקודה נוספת. כשמנהיג הדור מעביר את הנהגה לדור הבא, הוא מעביר אותו על דעת שיורשו ינהג לפי שיקול דעתו הבלעדי. ההנהגה מועברת ללא תנאים. היא מועברת לגדול הדור הבא, כי גדול הדור הקודם סומך עליו ועל שיקול דעתו. הוא לא מצפה שהגדול הבא יחקה אותו. כל דור, והאילוצים שלו. אילו רבי עקיבא איגר היה קם לתחייה היום, הוא לא היה מנהיג את הדור. כי לדור הספציפי הזה דרוש גדול הדור שלו, המתאים דווקא לו. גם אם נניח שהרב אלישיב היה רוצה לכתחילה שההנהגה תראה אחרת, הוא בשום אופן לא היה בא בביקורת כלשהי אם נוהגים שלא כפי שציפה, שהרי על דעת כן הועברה הנהגתו לגדול הבא אחריו. יתר על כן - אם זה מה שהחליטו גדולי הדור של היום, הוברר למפרע שזוהי גם דעתו של הרב אלישיב. זו נראית הפרשנות הנכונה לאמור דור דור ודורשיו, אין לך אלא גדול שבימיך, ואל תאמר מה היה שהדורות הראשונים היו טובים מאלה.
לכן אומר את מה שנדמה לי, או שיתכן, שהרב היה אומר למשפחתו, תלמידיו ולבני התורה בנושא הפילוג.
גם ר' אהרן לייב וגם ר' שמואל הם שני גדולי הדור המוכרים. לא אחטא לאמת אם אומר שאין גדול אחר במכלול המעלות שבהם. אם ר' שמואל היה חלילה רוצה בטובתו האישית, היה מחכה להזדמנות ראויה יותר לקבל הנהגה ללא מחלוקת. אין ספק שלפני הפילוג גדלותו האמיתית הייתה מוכרת על כולם. אך ללא כל חישובים של כדאיות, ר' שמואל בחר אחרת, בדרך אותה ראה כדחופה בנסיבות העניין. לא ניתן לפרש את המציאות שנוצרה, אלא כמחלוקת לשם שמים בין שני גדולי ישראל.
אין ספק שהרוב תומך בר' אהרן לייב. רוב בני התורה ורוב הרבנים וראשי הישיבות הנחשבים. ניתן גם היה להיווכח בכך בהפגנה הגדולה נגד הגיוס, שעל פי דברו של ר' אהרן לייב, ועל פי דברו בלבד, התייצבו בה מאות אלפים, תוך אחדות גורפת של כל גדולי התורה, כולל ר' שמואל. עם זאת, גם בפלג הירושלמי תומכים אלפי בני תורה, ורבנים וראשי ישיבות נחשבים.
בשרשרת הדורות של גדולי ישראל, הייתה לא פעם מחלוקת כזו, בין בעניינים פוליטיים, ובין בתחום ההלכה. די להזכיר את בית שמאי ובית הלל, שהגיעו עד שפיכות דמים במחלוקות בתחום ההלכה, ואת המעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהוציא מבית המדרש את רבי נתן ורבי מאיר, ואף ציווה שלא ייזכרו בשמותיהם. המאבק היה אז על סמכות פוליטית, על מעמדו וכבודו של הנשיא. כך היה גם בדורות מאוחרים יותר, כדוגמת מחלוקת הגר"א והחסידות, רבי יעקב עמדין ורבי יהונתן אייבשיץ, בפולמוס הקשה על הקמעות. עד כדי חשד באחר מהם כשייך חלילה לשבתאות.
עם כל זאת, ולמרות שמחלוקת אלו היו כרוכות, לעיתים, בדיני נפשות, הלשנות, מסירות והחרמות, עם ישראל קיבל את כולם באהבה למורשתו. האם יש מישהו שאינו לומד גם את רבי יעקב עמדין וגם את רבי יונתן אייבשיץ (המחלוקת בין חסידיהם הייתה הרבה יותר מרה מאשר זו שבין הפלג הירושלמי לבני ברק)? האם מישהו מעלה בדעתו שהחסידות אינה חלק מהמרקם החרדי? האם מישהו מכנה היום את רבי מאיר "אחרים"?
אותו יחס צריך להישמר בנוגע לפילוג הנוכחי. שני גדולי הדור מתנצחים ביניהם בהלכה, מה לנו להתערב? מי שקרוב בנטיות לבו או בהשקפותיו לאחד מהם, שילך אחריו. מי שרבותיו, ראש הישיבה שהוא יונק ממנה, הוריו או משפחתו תומכים באחד, שיתמוך גם הוא בו. אך לא יעלה על הדעת שהוא יאמר שהאחר אינו לגיטימי ואינו שייך חלילה לכלל ישראל. מה שמותר להם, אסור לנו. מבחינתנו, אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
הפילוג אינו פוגע בחזית האחידה כלפי חוץ. כי בעניינים העקרוניים באמת, קיימת הסכמה גורפת. אני גם יודע שהתקשורת והעולם החילוני מודעים היטב לפילוג, אך לא רואים בו פגיעה בנחישות או ברעיון. גם הציבור החילוני מבין שישנה מחלוקת לגיטימית בין שני זרמים נחשבים בעולם החרדי, מודע ליחסי הכוחות ביניהם, וזה בסדר גמור. כל הבעיה היא דווקא ההשפעה הלא ראויה של הפילוג כלפי הציבור החרדי פנימה. מסופר שהרב עמדין והרב אייבשיץ שוכנים כמובן יחד, במעלתם הגדולה בגן עדן, אך חסידיהם, שרבו והעצימו את הסכסוך, מצויים במקום אחר.
איני יודע לומר מה הייתה תגובתו של הרב אלישיב למצב שנוצר. אך ניתן להניח בסבירות ראויה, שהוא היה מסכים עם הגישה האמורה, ולכל הפחות מביע הערכה לנושאיה.
הצגת כל התגובות