קראתי את טורו של ישראל קליין. הוא טור אישי מאוד וכואב. אך אין ספק שצעירים וצעירות רבים היו מזדהים עם כל מילה כתובה שלו, אך בעיקר עם הכאב, מפני שבדור שלנו רבים הם מחפשי הדרך בתוך הציבוריות החרדית ומחוצה לה. רבים הם מחפשי הזהות היהודית והאמונית של עצמם. והם מגדירים את עצמם בתחילה בפרטי לבוש וסגנון תספורת ולאט לאט במילים ואידיאולוגיות.
אז נכון שהכאב שלך על הניכור והריחוק שחשים קרוביך כלפיך הוא כאב אמיתי ונוקב, אך יש גם כאב לנוטשים ולמתרחקים שגם אותו צריך לראות כדי להבין שגם אתה וגם משפחתך נמצאים כרגע בתהליך כואב ומייסר והוא הכרחי. והוא לא נועד להמית או לקבור את מי שהיה יקר להם כל כך. הוא נועד רק לסייע בידם לעבור מעל הבור שנפער בחייהם והם כרגע מתקשים לצלוח אותו באופן שאתה היית רוצה. כי מה שאתה רואה כעדר הם רואים כקהילה תומכת, כי מה שאתה רואה ללא רועה הם רואים כמנהיג משפיע ומרומם וכל שאיפתם הייתה להוריש גם לך את הטוב שהם מאמינים בו.
ולך זה כואב כי מורגל היית בלהיות עטוף אהבה . ומה שנשארת לך כרגע זה מעטפת ריקה וביטויים שיכולים להיחשב למעטה שנאה. ולא היא.
אתה בחור צעיר ובודאי מתקשה להיכנס לנעליים של אב ואם שהיית, ועדין אתה, בשבילם הדבר היקר מכול. השינויים שעשית עם עצמך וזהותך מתפרשים אצלם כאסון. הם חרדים לך לעתידך לעתיד ילדיך הם רואים אותך טועה בדרך מדבר צמא בלי מים ,ואתה מסרב לקחת מידם מים ומצפן.
אז דווקא בגלל אהבתם הם כועסים עליך עד בלי די. לו לא אהבו אותך לו נטשו אותך משנאה כי אז יכלו להביט בך מקרוב ישר בעיניים ולא לחוש דבר, לא כאב ,ולא זעם כמו שמסתכלים על זר. אבל לא. מילד אהוב ויקר הפכת בעיניהם לטועה מבולבל שמתריס על דרכם ודרך אבותם הם מנסים לאותת לך שזה כואב קורע אותם עד מוות. אז מעשיהם ודבוריהם נראים לך כקבורה, כהקמת מצבה.
אבל בסך הכול הם עסוקים באבל על אבדתך. רק שאתה צריך לדעת שהאבל הזה כשיעובד היטב– כמו כל אבל. הוא יביא לתובנות בתנאי שתהיה מספיק חכם ורגיש להראות להם שממה שהם חוששים – באמת לא קיים. שנותרת מאמין ודבק במצוות גם אם שינית קהילה. שאם מעדת בדרך אתה רוצה ושואף לתקן. שאתה לא בז להם ולקהילה שלהם רק מרגיש שזה לא מתאים לנשמה שלך. ושאתה אוהב אותם באמת. אז תגיד: נכון , רק תגידו גם להם ושינהגו כך הם בעצמם, ויהוו לי דוגמה אישית. הלא הם ההורים הם המבוגרים ואני בסך הכול ילד... אז זהו שאין פה שוויון. הכאב שלהם גדול פי מליון מכאבך שלך דווקא מפני שהם הורים. כשתהיה הורה לילד והוא יעשה משהו שיפגע בך ויבייש אותך ברבים תוכל לחוש את התסכול שהם חשים. כלפי בן או בת הכול הרבה יותר מסובך.
לכן מי שיבנה את הגשר מחדש (ויחיה את המת, אם תרצה) זה דווקא אתה. בהרבה סבלנות ואהבה. וגם אם אין לך אפשרות כרגע וזה נראה בלתי אפשרי כי הנתק נורא. תדאג שישמעו עליך דברים טובים. תשלח להם תמונות בדואר שיראו שאתה מאושר.
כמה מילים חמות ממורה הדרך החדש שלך או ממי שמלווה אותך כרגע. שיסיר דאגה מליבם ויבינו שטוב לך ולא באמת בגדת. ואז יום יבוא ותגלה שהם היו מאז ומעולם הורים אוהבים.
אל תזלזל בקשר, ולא רק קשר של דם. משפחה, זה עמוד התמך של כול אדם. אפשר בלעדיו אבל זה מאוד קשה, ולקנות יציבות של ממש זה כמעט בלתי אפשרי. תישאר במקום שלך אבל תבקר בליבך במחוזות הלב והכאב שלהם אז תדע מה לעשות ואיך לעשות כדי להשיב אותך להם ואותם אליך.
זה תהליך, קח אותו ככזה. תבין ללב המיוסר שלהם כהורים ואז הם יבינו לך ולליבך וישלימו עם דרכך החדשה, אולי לא שלמות של מלכתחילה, אבל שלמות מספיק נוחה של בדיעבד. זה תלוי כמעט לגמרי –בך.
כן ואל תשכח להתפלל על כך. כי באמת לעיתים שערי לב של בני אדם ננעלים על מנעול ובריח וצריך עזרה גדולה מלמעלה כדי לפתוח אותם מחדש. בהצלחה!
הצגת כל התגובות