לפני 293 שנים, בי"ז בשבט בשנת תצ"א (1731), התכנסו בני חבורה מיוחדת בפדובה שבצפון איטליה וחתמו על מסמך יוצא דופן. "שטר התקשרות" קראו לו, ובו התחייבו לקיים סדר לימוד מיוחד במינו: לימוד רצוף בספר הזוהר ללא הפסקה, תענית דיבור, השלמת כל התנ"ך והש"ס מדי חודש, ועוד שורה של הנהגות מופלאות. בראש החבורה עמד צעיר מבריק בן 24.
איש מהחותמים באותו יום לא שיער את ההתרחשויות הדרמטיות שיבואו בעקבות אותה חתימה. בתוך שנים ספורות יהפוך אותו מעמד נשגב לאחת הסערות הגדולות שידע העולם היהודי במאה ה-18, סערה שתוביל לשריפת כתבים, חרמות, והגליית אחד המאורות הגדולים של היהדות.
מי היה אותו צעיר מופלא שהקים את החבורה? מדוע עורר התנגדות כה עזה? וכיצד הפך בסופו של דבר לאחד ההוגים המשפיעים ביותר על עולם המחשבה היהודית?
כבר בילדותו נודע רבי משה חיים - הרמח"ל בכישרונותיו יוצאי הדופן. בגיל 14, כך מספרים, כבר ידע את כל הש"ס בעל פה, יחד עם כתבי האר"י וספר הזוהר. אך לא רק בלימודי הקודש הצטיין - הוא רכש השכלה רחבה שכללה לימודי מדעים, לטינית, איטלקית וצרפתית. בגיל 17 כבר חיבר את ספרו הראשון "לשון לימודים", העוסק בעקרונות הכתיבה וההרצאה, ואת המחזה "מעשה שמשון".
אולם נקודת המפנה הדרמטית בחייו התרחשה בראש חודש סיוון ה'תפ"ז (1727), כשהיה בן 20. באותו יום, כך העיד בעצמו, זכה להתגלות רוח הקודש: "נרדמתי ובהקיצי שמעתי קול אומר: לגלאה נחיתנא רזין טמירין דמלכא קדישא (לגלות סודות נסתרים של המלך הקדוש ירדתי)... ואני לא רואה אותו אלא שומע קולו מדבר מתוך פי".
אותה התגלות הייתה רק תחילתה של תקופה מופלאה. הרמח"ל החל לקבל גילויים רוחניים באופן קבוע, וסביבו התקבצה חבורה של תלמידי חכמים ומקובלים שביקשו ללמוד מתורתו. בראשם עמד רבי יקותיאל גורדון מווילנא, שהגיע לפדובה ללמוד רפואה והפך לאחד מתלמידיו המובהקים של הרמח"ל.
אך דווקא ההתלהבות הגדולה והפרסום שהחל להתפשט אודות החבורה המיוחדת בפדובה, היו אלה שהציתו את אש המחלוקת הגדולה שתשנה את חייו של הרמח"ל מן הקצה אל הקצה.
הכל התחיל באיגרת אחת. בשנת ה'תפ"ט (1729), כתב רבי יקותיאל גורדון מווילנא, שהיה גאון עולם ומקובל בעצמו, מכתב נלהב על גדולתו של הרמח"ל. את האיגרת שלח לאחד הרבנים, אך במהרה היא הועברה גם לרבי יחזקאל קצנלבויגן אב"ד אלטונה-המבורג, לרבי יעקב פאפריש מפרנקפורט ולעוד רבנים.
האיגרת על גדלות הרמח"ל, שהיה עדיין בחור צעיר, עוררה אי אימון אצל כמה מגדולי ישראל. הם ראו בדבריו של רבי יקותיאל, שתיאר את הגילויים הרוחניים והמלאך המגיד שנגלה לרמח"ל, סימנים מדאיגים המזכירים את תנועת השבתאות שזעזעה את העולם היהודי שנים לא רבות קודם לכן.
מהר"ם חגיז, שהיה מגדולי הלוחמים בשרידי השבתאות, היה בין הראשונים שיצאו נגד הרמח"ל. הוא עורר את רבני ונציה, פרנקפורט ועוד קהילות לצאת ולהחרים את הרמח"ל. בין ההאשמות: שהרמח"ל מתיר לצדיקים וחבורתו לעבור עבירות, שמקבל את כוחו וגילויו מהסט"א וכוחות טומאה, ושהם אף מצווים עליו לגלח את זקנו.
רק רבו המובהק של הרמח"ל, רבי ישעיה באסן, נשאר כמעט היחיד מהרבנים המפורסמים שראה את גדולתו בעין טובה ונעמד לימינו. אך גם הוא, בהמשך, תחת לחץ העדויות והשמועות על עוונות שכביכול עבר רמח"ל (כולל טענות שקריות על איסור אשת איש רח"ל), נאלץ לפקפק באמינות תלמידו האהוב.
הרמח"ל עצמו ניסה להתגונן. במכתב נרגש לרבו כתב: "למה לא עלה בדעתו שגם על יוסף הצדיק העידה עליו עדותה אשת פוטיפר - כשבידה עודה מחזקת בגדו אצלה, היש דברים ניכרים יותר מאלה?". אך דבריו לא הצליחו לעצור את גלגלי המחלוקת שכבר החלו לנוע.
בחודש אב ה'ת"ץ (1730) אולץ הרמח"ל להפקיד את ארגז כתביו ולא לפותחו מבלי רשות רבו. הוא נדרש להצהיר בשבועה בפני רבני ונציה כי לא יעסוק בייחודים, בהשבעת מגידים, ובכתיבת ספרים בלשון הזוהר. הרמח"ל עצמו התייחס לשבועה זו כאל שבועה שהוצאה בכפייה, ולפיכך חסרת תוקף הלכתי.
במשך ארבע השנים הבאות שרר שקט מתוח בין הצדדים. הרמח"ל המשיך בלימוד עם תלמידיו ובחיבור ספרים בעברית שאינם בשפה קבלית. בשנים אלו פיתח את משנתו העיונית וספריו התמקדו בלשון פילוסופית יותר. אך השקט הזה היה רק זמני, והסערה האמיתית עוד הייתה לפניו.
על כך בפרקים הבאים...
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com