בדף היומי במסכת מכות דף ט"ז, שנינו:
אמר רב אחאי – מי שמשהה את נקביו ואינו יוצא לצרכיו כשהוא צריך לכך, עובר משום "לא תשקצו את נפשותיכם" (ויקרא כ, כה). אמר רב ביבי בר אביי – מי ששותה מים מקרן של מקיז הדם, שאליה נשפך הדם, עובר גם הוא משום "לא תשקצו".
הריטב"א כותב כאן שהמשהה נקביו אינו עובר מהתורה, שכן הפסוק הוא רק אסמכתא, ואילו על שותה בקרן המקיז מביא בשם הרמ"ה שהאיסור כן מהתורה, אך מוסיף שיש ראשונים החולקים וסוברים שגם זה מדרבנן, כי הפסוק בעיקרו בא לאסור שרצים.
הט"ז ביורה דעה סימן קט"ז ס"ק ו' פוסק שאכן מדובר באיסור מן התורה, אך אין לוקין עליו כיוון שזהו "לאו שבכללות". ואילו בהגהות "יד אברהם" בשם ה"פרישה" מובאת דעה שזו לאו בפני עצמו – שכן כל מין של שיקוץ נחשב איסור נפרד.
גם בעל ה"תורה תמימה" דוחה את דברי הט"ז, בטענה שגם על לאו הכולל פרטים רבים לוקין, כמו: "ובחקותיהם לא תלכו", "לא תנחשו", "ולא תעוננו", "לא ילבש גבר שמלת אישה" – ומסכם שלדעתו מדובר באיסור דרבנן, מטעמים שיפורטו במקומם.
בשדי חמד (פאת השדה מערכת הבית, סימן ח') מובא מה"יראים" ומה"סמ"ק" שכתבו שגם אכילת דברים מאוסים אסורה מן התורה.
יחד ורבים באיסור בל תשקצו
אם מאכל נחשב מאוס לרוב בני אדם, אך לאותו אדם הוא לא מאוס – האם מותר לו לאוכלו?
בפמ"ג יו"ד סימן פ"ד מגיד בשם הפרי חדש שהולכים אחר תחושת האדם עצמו, ואם אינו מאוס לו – מותר. אך בשפ"ד ס"ק ג' בשם הכנה"ג מובאת דעה חולקת – שהולכים אחר רוב העולם.
ובפמ"ג או"ח סוף סימן קנ"ד מוסיף שגם לפי הפרי חדש, שיש ללכת אחר האדם עצמו, כאשר מדובר בהדלקה בבית הכנסת בשמן שנפל בו עכבר – אסור, כי שייך בזה הדין של "הקריבוהו נא לפחתך" – ולכן שם בוודאי הולכים אחר רוב העולם.