בדף היומי במסכת מכות דף ט"ו אנו עוסקים בדין "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" – פסוק המורה על חובת נישואין בין אדם שפגע באישה לבין האישה עצמה, במקרה שהיא ואביה מעוניינים בכך.
הדין הזה מופיע בשני הקשרים בתורה: מוציא שם רע – אדם שמאשים שמוציא שם רע על אשתו ונמצא שדבריו אינם נכונים (דברים כ"ב, י"ט). או במקרה של הגמרא שלנו במכות (דברים כ"ב, כ"ט). שנאמר: לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו".
בגמרא מופיעה ברייתא שעוסקת בפרטי הדינים הללו, אך היא מתמקדת דווקא במקרה אחד. על כך תמה הנודע ביהודה (מהדורה תניינא, אבן העזר סימן קכ"ט) – מדוע הברייתא אינה מזכירה גם את דין מוציא שם רע, שמופיע קודם בפסוקי התורה? תשובתו היא שהברייתא נשנתה אחרי חורבן הבית, ולכן התמקדה בדין שנוהג גם לאחר החורבן. לעומת זאת, דין מוציא שם רע שייך רק בזמן שבית הדין מוסמך לדון בדיני נפשות, ולכן לא נוגע למעשה בימיהם, כפי שפסק הרמב"ם.
לפי התורה, אדם ונערה שאינה מאורסת, חייב לשלם חמישים כסף לאבי הנערה ולשאת אותה, מבלי שיוכל לגרשה לעולם. ספר החינוך מסביר את השורש למצווה הזו: המטרה היא להרתיע את העבריינים ממעשיהם – כשהם יודעים שייאלצו להישאר עם האישה ולעמוד בחובותיה כל חייהם (מזון, לבוש ויחסי אישות), תהיה להם סיבה לעצור בעצמם. בנוסף, יש כאן גם היבט של תיקון וסעד לאישה שנפגעה – שייתכן שיתקשו למצוא לה בעל בשל מה שעברה, ולכן התורה דואגת לה.
חשוב להדגיש שהחובה הזו – "ולו תהיה לאשה" – קיימת רק אם הנערה עצמה מסכימה לכך. אם אינה מעוניינת, אין שום מצווה או חובה שנכפית עליה (כתובות מ"א, ע"פ פירוש ה"פני יהושע").
וכן מדייק התורה תמימה (פרשת כי תצא) מבאר: ייתכן שטעם הדין הוא תקנתה של האישה – מאחר שיצא עליה שם רע, אולי יתקשה לה למצוא מישהו שירצה לשאת אותה. והייתי חושב שלאחר זמן, כשהשמועה נשכחת, ניתן יהיה לגרשה – לכן באה התורה ולימדה שאין זה כך, ואפילו לאחר זמן אסור לו לשלחה.