במסכת סנהדרין (דף פ"ה) שנינו במשנה: "הגונב נפש מישראל", שנמנה בראשית הפרק עם חייבי מיתת חנק, אינו חייב עד שיכניס את הנגנב לרשותו. ר' יהודה אומר: "עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו".
בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי (סי' ל"ט) הקשה: מדוע נקרא "גונב" נפש, הרי כיוון שהנגנב יודע ומרגיש שלקחוהו בעל כורחו, הרי זה "גזילה" ולא "גניבה"?
ותירץ ר' בצלאל אשכנזי כי גדר חיוב גניבת נפש נובע מהבדלתו ובידודו מקרוביו ורעיו. לכן, לשון הרמב"ם מדויקת (הל' גניבה פ"ט ה"ב), שכן אם תקף אדם בפני חבירו וקרוביו, אינו נהרג – שהרי הללו ידעו שאנסוהו ולקחוהו, וישתדלו ויתאמצו לפדותו. בכך, המונח "בעלים" כאן מתייחס לקרוביו ורעיו, המשמשים כמי שמשתדלים לשחררו. אולם, אם גנב (את האדם) בידיעתם, פטור.
יוסף ואחיו - האם התחייבו משום גונב נפשות?
המהרי"ט צהלון זצ"ל בשו"ת (סי' קס"ה) כותב:
שמעתי להקשות בשם מהר"ש עטיאה על אחי יוסף: כיצד אמרו (בראשית לז, כו-כז): "מה בצע כי נהרג את אחינו... לכו ונמכרנו לישמעאלים"? והרי בכך עברו על האיסור "וגונב איש ומכרו"?
אפשר לומר שמכיוון שהלכה היא (סנהדרין פ"ה, ב) שהגונב נפש אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו, הרי ייתכן שהבור שזרקו בו לא היה ברשותם אלא היה הפקר, וממילא לא הכניסוהו לרשותם. ואף אם נניח שהבור היה שלהם, בשעה שהשליכוהו לשם לא הייתה כוונתם לגניבה אלא להורגו. ואם לאחר מכן שינו דעתם, מכרוהו – הרי שבאמת היו פטורים.