במסכת סנהדרין דף ע’ אנו עוסקים בדעות החלוקות אודות מינו של עץ הדעת – ושם רבי יהודה אומר: חיטה הייתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן.
ה"תורת חיים" כאן הקשה שלכאורה הרי כתוב בפסוק "עץ הדעת", ואיך יתפרש שזה חטה, והביא שכבר הקשה כן המדרש ותירץ שם מתמרות היו כארזי הלבנון. וכתב התורת חיים דצ"ל דלא היה חטה ממש, דא"כ מהו שכתוב "כי טוב העץ למאכל", והלא חטה ממש אינה ראויה לאכילה, אלא הכוונה לפת חיטין שהיתה הארץ מוציאה אז גלוסקאות כמו שיהיה לעתיד לבא (כדאיתא בכתובות קיא:).
ובזה מבאר התורת חיים את מחלוקת רבי נחמיה ורבנן במדרש שם אם מברכים "מוציא לחם" או "המוציא לחם", דהנה לכאורה היה ראוי לומר המוציא תבואה או דגן מן הארץ, אלא לפי שקודם החטא היתה הארץ מוציאה גלוסקאות, ממילא סובר רבי נחמיה שיש לומר בנוסח הברכה שבח ליצירה הראשונה, דמוציא לשעבר משמע, ורבנן סוברים די"ל המוציא דמשמע לעתיד להזכיר שבח יצירה אחרונה.
וכתב רבנו מהרי"ח זלה"ה, בס' בן יהוידע, דהאדם אכל משלושתם, והתיקון לאכילה משולשת זו, היא ע"י קיום מצוות השמחה שנצטוינו בשלושת הרגלים, ולהרבות אז באכילה ושתיה לשם מצוות שמחת המועד, וזה רמוז בפסוק "שלש רגלים תחג לי בשנה", תח"ג ר"ת תאנה חיטה גפן, דהיינו אכילת פירות בשמחה ובקדושה בימי הרגל מביא לתיקון חטא עץ הדת.
בסידור יעב"ץ מפרש מ"ש בפרק שירה שהחטה אומרת "ממעמקים קראתיך ד'", שכיון שהחטה היתה גדולה כעץ, ואחר כך היא נתקטנה, היא משוררת ומבקשת ממעמקים שלשם הושפלתי, קראתיך ד' שתענני.