במשנה במסכת סנהדרין דף נ"ה (עמ’ ב) שנינו: המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם
ופירש רש"י: עד שיפרש את השם שיזכור את השם, אבל אם לא הוציא שם מפיו, אלא שמע שם יוצא מפי אחר וברכו פטור'.
לפי זה פירש בשמע שלמה (למהר"ש אלגזי) את הפסוק (ויקרא כד, יא) 'ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל וגו", ולכאורה, כיון דכתיב 'ויקוב', תו ויקלל' למה לי, הרי 'ויקוב ויקלל' היינו הך, ומה פשר כפל לשון זה.
אלא ויקוב בן האשה הישראלית את השם', דתחילה הוציא שם שמים מפיו, וזהו לשון 'ויקוב' היינו שנקב והוציא בפיו, ואח"כ 'ויקלל'. ומכאן אכן יש סמך למה ששנינו דאין המגדף חייב עד שיפרש השם.
השומע והרואה עוברי עבירה - יפשפש במעשיו
בהמשך הגמרא בסנהדרין דף נ"ו שנינו: ושואלין הדיינים את הגדול שביניהן, בין העדים, ואומר לו: "אמור מה ששמעת בפירוש" (בדיוק), והוא אומר להם כפי ששמע בדיוק. והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין קרע (כעין אבילות על חילול כבוד ה'), והוא קרע שלא מאחין אותו איחוי גמור לעולם. וכן פוסק הרמב"ם כל השומע ברכת השם חייב לקרוע (הלכות עבודת כוכבים פרק ב' הלכה י')
ובמדרש תנחומא פרשת ויקרא (סוף אות ז'), ולא מטובתו של אדם שומע חרופין וגידופים, אלא מתוך עונות שיש בידו, שנאמר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה.
כלומר הדרש הוא והנפש כי תחטא החטא גורם לו ושמעה קול אלה, כי מי שנקי מחטא מהשמים שומרים אותו שלא ישמע דיבור של איסור. וכן איתא בתוספתא שבועות (פרק ג' הלכה ג'), רבי אלעזר בן מתיא אומר, אין אדם מתחייב לשמוע, אלא א"כ חטא, שנאמר ונפש כי תחטא ושמעה, וכן היה ר' אלעזר בן מתיא אומר, הרואה עוברי עבירה מתחייב לראות, הרואה עושי מצוה, זכה לראות.
וזה הפירוש אין אדם מתחייב לשמוע אלא א"כ חטא, ויש לו נגיעה ושייכות לחטא שנאמר "ונפש כי תחטא" ובגלל כך "ושמעה" ועליו לחזור בתשובה אז יזכה לראות עושי מצוה.
וכן כתוב בשם הבעש"ט זצ"ל, הרואה מי שהוא עובר עבירה, זה מוכיח שהרואה בעצמו, יש לו שייכות לחטא זה ועליו לחזור בתשובה.