במסכת סנהדרין דף מ"ג שנינו: היוצא ליהרג משקין אותו קורט (מעט) לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו ותתבלבל מעט ולא יסבול כל כך מאימת המוות הממשמש ובא, שנאמר: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" (משלי לא, ו) ועד שנינו נשים יקרות (חשובות) שבירושלים היו מתנדבות ומביאות אותן.
המת על קידוש ה' לא חש בכאב
דיון מעניין התפתח בפוסקים בעקבות השאלה, האם מותר להשכיח את הכאב במצוות של מסירות נפש? בשו"ת יד רמה (יו"ד סימן מ"ב), כתב דבג' עבירות דיהרג ואל יעבור בודאי מותר לעשות פעולה שלא ירגיש צער, כמו ששנינו בסוגייתנו שבית דין שמשקין אותו קורט לבונה ביין שלא ירגיש דקידוש השם הכוונה שיקדש השם ומה לי אם עושה פעולה שלא ירגיש בצער.
עוד כתבו דבר פלא בספרי ההלכה שבתשובות מהר"ם ב"ב החדשות כתב (סימן תקי"ז) כשאדם גמר בדעתו למסור נפשו על קדוש ה' אינו מרגיש שום צער, והביא מסורה הכוני בל חליתי (משלי כ"ג, ל"ה) והכוני פצעוני (שיר השירים ה, ז), פירוש אף שהכוני ופצעוני עם כל זאת לא הרגיש. ועיין
מדוע אנו מברכים בשתיית יין – לחיים?
במדרש תנחומא (פ' פקודי אות ב') כתב שנותנים לו לנהרג כוס של יין, ומבאר שלכן אומרים "לחיים" איש לרעהו בשעה ששותין יין, שיין זה ששותה יהי' לברכה ולא לקללה ח"ו כמו שנותנים יין חזק להרוגי בית דין.
בדעת זקנים מבעלי תוספות (פ' שמיני) כתב טעם שאומרים "לחיים", לפי שנקנסה מיתה על העולם, ע"י שסחטו כוס של ין מעץ הדעת ושתה, לכן מברכין שהיין הזה לא יהי' למיתה ח"ו, אלא להיפוך "לחיים".
בב"ח או"ח סי' קע"ד (בסופו) מביא טעם נוסף שכיון שהיין ששתה נח הביא קללה לעולם, שקילל את חם בנו, לכן אנו מברכין ששתיית יין זו, תהי' לברכה ולא לקללה.