לומדי הדף היומי עסקו השבוע בסוגיית שכיב מרע וזכויות היורשים – תוספות מחדשים בסוגיא דנן שיורש מקבל בירושה גם את הזכויות הרוחניות, כלומר אדם שירש בית ירש גם את הזכות לגור בו למרות שדבר זה אין בו זכות ממשית.
דברי התוספות הללו היו צד למקרה מעניין ביותר.
מעשה בבנים וגבאים
לפני שנים רבות, נפטר צדיק נודע. אוהביו, מלאי כבוד והערצה, בנו אוהל מפואר על קברו והתנדבו להדליק נר תמיד לזכרו. הם החזיקו במפתח לאוהל והעניקו העתק לאחד מחבריהם. עם השנים, נהרו אנשים מכל רחבי הארץ לקבר הצדיק. הם תרמו כספים, והתרומות שימשו לפרנסת החזן והשמשים ששירתו במקום הקדוש.
אך שלווה זו לא נמשכה לנצח. יום אחד, הופיע נכד הצדיק, מלא זעם ותאוות בצע. הוא טען כי כיורש, זכותו לקבל את כל הכספים ולשלוט במקום. הוא תפס בכוח את המפתח וגירש את החזן והשמשים המסורים.
המקרה הגיע לבית הדין הרבני, שם נידון בפני רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון - המהרש"ם, מגדולי הדור. הנכד טען כי הוא יורש את כל מה שהיה שייך לסבו, כולל הזכות לקבל את התרומות.
המהרש"ם דן בשאלה האם יורשים יכולים לרשת זכויות שאינן מוחשיות, כמו הזכות לקבל תרומות בקבר של צדיק. הוא מזכיר את דברי התוספות במסכת בבא בתרא (ד"ה שכיב מרע), שם נאמר שכאשר אדם יורש בית, הוא יורש גם את הזכות לגור בו. זכות המגורים היא דוגמה לזכות שאינה מוחשית, שאינה קשורה ישירות לנכס עצמו, ובכל זאת עוברת בירושה יחד עם הבית.
המהרש"ם מסביר שאם יורשים זוכים בנכס פיזי מסוים, כמו קבר, הם עשויים לזכות גם בזכויות הנובעות ממנו, למרות שאותן זכויות אינן מוחשיות. במקרה של קבר הצדיק, הזכות לקבל תרומות נובעת מהבעלות על הקבר, ולכן ייתכן שהיא עוברת בירושה יחד עם הקבר עצמו.
אולם, המהרש"ם פוסק בסופו של דבר שליורשים אין זכות בקבר, מכיוון שהקבר נבנה לכבוד המת לאחר מותו. הוא מדגיש שהיורשים יורשים רק את מה שהיה שייך למת בחייו.