לומדי הדף היומי עסקו השבוע, במקרה בו שלח אדם ביכורים ביד שליח ומת השליח בדרך, דין הגמרא הוא שבעל פירות הביכורים מביא את הביכורים אך אינו קורא את פסוקי הווידוי שאומרים בהבאת הביכורים כי שם נאמר 'ולקחת והבאת' - עד שתהא לקיחה והבאה כאחד, והא ליכא.
אמר ליה רב אחא בריה של רב אויא לרב אשי: מדוע צריך להגיע לפתרון כזה? מכדי פסוקי נינהו [הלא פסוקים הם אלה] שהוא אומר בוידוי הביכורים, ליקרי [שיקרא אותם] ומה הבעיה בקריאת פסוקים מן התורה?
אמר ליה [לו] רב אשי: משום דמחזי כשיקרא - שנראה הדבר כשקר
חידוש באיסור שקר
על פניו מחזי כשקרא אינו שקר לכתחילה ונדמה שזהו חומרא גרידא, אך בעניין הזה מציינים לשיטתו הנודעת של תוס' הראש שכתב 'שיש בזה איסור דאורייתא'.
והקשו במפרשים על שיטה מחודשת זו – הרי כידוע איסור שקר מהתורה הוא רק שקר שנובע ממנו נזק או רעה אך שקר שיאנו בכלל אלו לא הזהירה עליו התורה (שיטת היראים מצווה רלה)
שקר לפני הקב"ה
הגר"ח קנייבסקי זצ"ל כתב בספרו דרך אמונה (ביכורים פ"ד ה"ד) וז"ל
ואפשר דאין כוונת הרא"ש משום מדבר שקר תרחק, אלא כשמדבר לפני הקב"ה צריך לדבר באימה ויראה, ולא לומר לפניו שקרים, והוא בכלל את ה' אלקיך תירא, ואפילו דבר שנראה כשקר, אין לומר דהוי זלזול במורא שמים, וכדאמר בברכות (דף לד ע"א) חברותא כלפי שמיא מי איכא וכו', וכל שכן כאן שאומר לפני הקב"ה בבית המקדש, יעו"ש.
שקר בתפילה
מספרים על הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל, שהיה מתרק מן השקר ת"ק פרסאות, ומנהגו היה שעה שעבר לפני העמוד בימים הנוראים בהגיעו למילים לפיוט "הנני העני ממעש", היה מדלג על התביות "נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל". מפחד אני "שאשקר לבוראי" ואולי אין אני נפחד ונרעש כדבעי. אף היה מוסיף לדורש - "כי אתה אלוקים אמת, ודברך אמת", היינו: שפת השמים "אמת" היא. אדם שאינו דובר אמת, אין מבינים כלפי מעלה את שפתו.