סבא שלי נפטר מקורונה, שמרו על ההנחיות!

משפחת זינו עם הסבא ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

סבא היקר.

אתמול בשעות הצהריים המאוחרות עלתה נשמו של סבא שלי אל השמיים. הלב דואב וכואב לכתוב את השורות האלה. כמעט מסרב להאמין.

יום קודם לכן, שנאבק על חייו בפעם האחרונה, החלו השמיים בוכים. ולא סתם. כי איש צדיק, טוב לב, ובעל מידות טובות היה הוא. מן האנשים שגם גדולי הצדיקים יכולים להביט עליהם וללמוד מידות טובות.

סבא עלה ארצה ממרוקו והתיישב במושב בר גיורא. מושב תנועת חירות בהרי יהודה. שם גדלנו. כשהייתי ילד היינו מבלים שם ימים על ימים. שהעזתי על הורי, לשם ברחתי להתנחם. סבא מעולם לא שפט. הוא, וסבתא זכרה לברכה הרעיפו אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה נקייה וחפה מביקורת, אהבה מנחמת שעטפה אותנו בביטחון.

אנחנו הנכדים באנו בהמונינו. והיינו המון. בהספד עליו אמרו, "ראה איזו תיבת נוח העמדת". משפחתי היא חלק מהחברה הישראלית, דתיים וחילוניים. אדוקים יותר ואדוקים פחות. אבל איש לא איבד ממידותיו הטובות. הלב הענק של סבא וסבתא נמצא בכולנו.

כילד אני זוכר איך סבא היה מדבר בסימנים. העברית, מטבע הדברים, לא הייתה שפתו אבל הוא הכיר אותה. לעיתים, ולא רק מחוסר הכרות עם העברית, אלא מתוך צניעות וחשש מלשון הרע או חשש מלפגוע, היה מסתפק בסימנים. תמיד היה לו חיוך ענק שידעת שלא משנה מה עשית הוא אולי כועס אבל כבר סלח לך.

אני זוכר את אינספור הפעמים שתפס את הנכד השלומיאל שלו (אני) אוסף שביצים מהלול, לא אל מגש הביצים כי אם אל החולצה, לקצר תהליכים, והוא היה אומר ״או או״, וידעתי, ידעתי בכל פעם שחזרתי על הטעות שהובילה כמעט תמיד לשבירת ביצים רבות, שהוא מכוון אל קיצורי הדרך שאנחנו לוקחים, מבלי להבין שהדרך הארוכה ביותר היא זו הקצרה ביותר, אין קיצורי דרך בחיים. ועולים בי הזכרונות איך לימד אותי להשתמש במעדר ולחפור תעלה סביב עצי הפרי שהיו בגינה, להוציא את הכבשים לסיבוב (כן כן לא רק משפטן ועיתונאי, גם רועה צאן בפוטנציה אנוכי), ולמעלה מהכל איך להיות בנאדם.

בשנים האחרונות מיעטנו לבקר. כבר גדלנו ועיסוקי היומיום הרחיקו אותנו. עכשיו נותר לי רק להצטער. אבל כל הערכים שלימדת אותנו המשיכו להתקיים וימשיכו להתקיים בנו. לפני שסבתא, אהובתך הנצחית, נפטרה, באתי להיות לצדה תקופה קצרה קודם לכן. ניתנה לי ההזדמנות להיות בחיקה. הפעם בגלל המחלה הארורה הזאת, גם זכות זו ניטלה מאיתנו.

ואני רוצה לומר משהו על זה. שמעתי כעס על בתי החולים ועל הטיפול. אולם לעיתים צריבת הלב של האמת היא לב ליבה של האמת. הצוותים הרפואיים שמצילים בכל יום חיים, בשר ודם הם. וגם האמת העצובה צריכה להאמר, אף כי למען כל נפש הם נלחמים, כשם שכאשר יש פצועים רבים בשטח, יעדיף החובש את אלה שסיכוייהם גבוהים יותר. זה עצוב, כואב, אבל מציאותי. הרופאים פועלים כבר למעלה משנה בתנאים קשים. תחת ציוד רב, מסכנים את עצמם. הם לא האשמים. הם הצדיקים.

האשם נמצא בנו. בחוסר ההבנה את ההנחיות. אני רואה את המפגינים בבלפור (שאני מזדהה איתם פוליטית), את בעלי השמחות, את תלמידי הישיבות, את אלה שהולכים לים, את כולם אני רואה מפרים את ההנחיות ולא מבינים. לא מבינים עד כמה הם מסכנים את כולם. עד כמה ידם טמונה בקורבנות הקורונה. די עם זה.

בגמרא בבבא קמא ס ע"ב נכתב תנו רבנן: דבר בעיר כנס רגליך, שנאמר "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (שמות יב, כב), ואומר "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך [חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם]" (ישעיהו כו, כ), ואומר "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה" (דברים לב, כה).

"מאי ואומר? וכי תימא הני מילי בליליא אבל ביממא לא? תא שמע "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך". וכי תימא הני מילי היכא דליכא אימה מגואי אבל היכא דאיכא אימה מגואי כי נפיק יתיב ביני אינשי בצוותא בעלמא טפי מעלי? תא שמע "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה", אף על גב דמחדרים אימה מחוץ תשכל חרב. רבא בעידן רתחא הוי סכר כוי דכתיב: "כי עלה מות חלונינו" (ירמיהו ט, כ).

"תנו רבנן: דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרך, מפני שמלאך המות מהלך באמצע הדרכים, דכיון דיהיבא ליה רשותא מסגי להדיא. שלום בעיר אל יהלך בצדי דרכים, דכיון דלית ליה רשותא מחבי חבויי ומסגי. תנו רבנן: דבר בעיר אל יכנס אדם יחיד לבית הכנסת, שמלאך המות מפקיד שם כליו, והני מילי היכא דלא קרו ביה דרדקי ולא מצלו ביה עשרה".

אני רוצה לבקש מבני משפחתי לשמש אור לאחרים. לשמור על ההנחיות. להבין את הסיכון שבדבר. כאילו ביקש ה' לבצע את רצונו ואנחנו לא האמנו בו מספיק. אסור להביט בהנחיות ולחשוב שאנחנו יודעים טוב יותר. דומה הדבר לעץ הדעת בעייני. החטא, לא רק באכילת הפרי האסור, אלא גם ביוהרת הידע הנלווית אליו, בבחינת כוחי בעוצם ידי. כלום נדע ט ממנו את כוונותיו. והרי חכמינו ז״ל אמרו לנו בשעות המגפה, כאילו מתהלך מלאך המוות מבינינו ואל לנו לצאת אל הרחוב.

הכלכלה הישראלית, הקורבנות של הקורונה, והמצב הקשה היו נחסכים אם כל אחד מאיתנו היה שומר על ההנחיות. כולנו, דתיים, חילוניים, שמאלנים, וימניים. כל אחד מאיתנו צריך להבין שכולם צריכים להשמע להנחיות. העולם עצם את עיניו תחילה, באותה יוהרת הידע, וממשיכים להשמע הקולות שיודעים טוב יותר. אבל האמת כאן. פשוטה. שומרים על ההנחיות. לא מורידים לרגע את המסיכה במרחב הציבורי. שומרים על הריחוק החברתי. שומרים על הכללים. לא מתקהלים ולא מתכנסים.

ההלוויה הייתה לי קשה. בחרתי יחד עם בני משפחתי המצומצמת לעמוד מן הצד. מעבר לגדר. גם אבא שלי היה לצידנו. לא רק מפאת מנהג ירושלים, כי בעיקר מפאת חילול הקודש.

שנאמר, כל המציל נפש אחת בישראל, כאילו הציל עולם ומלואו. אנחנו לא אלוהים, אין לנו סיבה לסכן נפשות אלא אנחנו צריכים לפעול להציל נפשות. אבא שלי בחר מהסיבה הזאת לקיים את השבעה בביתו ולא בבית סבא. למנוע התקהלות. להציל חיים. בטחוני שזה רצונו של סבא. לא שנסכן את עצמנו לחלוק לו כבוד. כבוד נחלוק לו כל אחד בדל״ת אמותיו. נציל את בני משפחתנו מקורבנות נוספים. זה ישמח אותו פי כמה. ומה יועילו חכמים בתקנתם אם התעלמות מההנחיות תוביל לקורבנות נוספים. ומה יאמר הקורבן לסבא אם יפגוש אותו בשמיים? איך הוא יגיב לפרצוף המאוכזב אם סבא יידע שגרם לקורבן נוסף?

אני מבקש מכם לשמור על ההנחיות. זו תהיה לו צוואתו החשובה ביותר. סבא גר בבר גיורא. מהמרפסת של הבית אפשר להביט אל הר המנוחות, בית העלמין בנס הרים. עכשיו מרגיש כאילו המילים בשיר למעלות נכתבו לך.

שיר למעלות, אשא עייני אל ההרים מאין יבוא עזרי? עזרנו יבוא מתוכנו. מההבנה שהפרת ההנחיות היא בבחינת חילול קודש. נכון קשה מאוד במצבים מסוימים לשמור על ההנחיות ולהימנע מדברים שנראים לנו בבחינת חובה או קודש אחר.

אבל זה רצונו של ה'. הוא שולח לנו התמודדויות כדי לבחון אותנו. ואם הן היו קלות, מה הטעם בהן? כשם שחווה נפלה בבחירתה לאכול מעץ הדעת, הרי שעלינו לדעת לבחור נכון. להבין שמעל הכל, האיסור מדאורייתא, מעשרת הדיברות עצמן, מדבר על איסור להרוג. הקורונה הורגת. כשמפרים את ההנחיות יש קורבנות. ואת זה צריך לעצור.